כמו רבים מאזרחי ישראל, גם פרופ' מירי וינברגר, יו"ר האיגוד הישראלי למחלות זיהומיות ומנהלת היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), מתבוננת בניהול משבר הקורונה וחשה שהיה ניתן לעשות את הדברים אחרת. "כרגע אנחנו בשלב מאוד מבולבל", היא אומרת.

"בהתחלה היה נראה לנו שהניהול נכון כי מהר מאוד הורדנו את רמת התחלואה, והיה נראה שניצחנו את הקורונה, שאנחנו גיבורים. ואז התברר גודל האסון שלנו, ששילמנו מחיר נוראי עבור ההצלחה החלקית הזו, כי אנשים ירדו על הברכיים בגלל השבר הכלכלי שלהם. אנשים גאים, עצמאים, אנשים שהיה להם עתיד - פתאום הכל נשבר, והם הפכו למובטלים וללא עתיד. זה היה מחיר מאוד כבד לשלם. אחרי השלב שחשבנו שניצחנו את הקורונה, הייתה יציאה מאוד מהירה ולא מאורגנת מהסגר. זה גרם לעלייה חדה בתחלואה, שמתמודדים איתה עד היום. אחר כך הופיע שלב הזגזוג: צעדים של קדימה־אחורה, קדימה־אחורה, בלי הרבה ביסוס מדעי. היה ניכר שאין הובלה מקצועית של הנושא, ואני מאוד מקווה שהמינוי של פרופ' רוני גמזו יכניס סדר בנושא ויחזיר את אמון הציבור במשרד הבריאות ובהובלה של הקורונה. שיתוף פעולה של הציבור הוא קריטי כדי לחיות בשלום עם המגיפה הזאת בלי שהיא תשטוף אותנו ואת בתי החולים במדינת ישראל".

פרופ' וינברגר מלינה על היעדרן של נשים מצומתי קבלת ההחלטות בכל הקשור לניהול המשבר. "פרופ' חזי לוי, מנכ"ל משרד הבריאות, מאוד מוכשר ומאוד ראוי לתפקיד שלו. אני בטוחה שיעשה דברים נהדרים", היא אומרת. "גם פרופ' איתמר גרוטו, המשנה למנכ"ל, עושה עבודה נהדרת. אבל מדוע אנחנו לא רואים נשים בתפקיד מנכ"ליות או סגניות מנכ"ל במשרד הבריאות? ככה זה במשך דורות, מאז קום המדינה. איך זה יכול להיות? אין נשים מספיק מוכשרות? הן מוצבות בעמדות גבוהות, אבל לא הכי גבוהות במשרד הבריאות. זה היה מאכזב לשמוע שבקבינט הקורונה, לפחות לפי מה שהתפרסם בתקשורת, אין דמות נשית אחת, אין מומחית אחת. אני בטוחה שיש מספיק נשים ראויות בישראל שיכולות לעזור במשבר הקורונה".

לדבריה, במהלך הקורונה לא קיבלה שום פנייה מאף גורם רשמי על מנת לסייע במיגור המגיפה. "גם עכשיו בקבינט הקורונה אין שום נציג של האיגוד למחלות זיהומיות, וזה משהו די מדהים. אין מומחה למחלות זיהומיות", היא אומרת. "התקשורת והציבור דווקא חושבים שאנשי המקצוע שלנו הם אנשים מאוד אמינים ובהחלט יכולים לעסוק בהסברה. בוודאי שהם יכולים לתרום המון להבנת האפידמיולוגיה, כי זה המקצוע שלנו: לעסוק במגיפות".

מטעמו של פרויקטור הקורונה פרופ' רוני גמזו נמסר: "פרופ' גמזו יזמן את פרופ' וינברגר לפגישה על מנת להרחיב את  הידע המקצועי שהיא יכולה לתרום למאבק בנגיף. לגבי הנשים בפורום, ישנן שלוש נשים: פרופ' גליה רהב, מנהלת המחלקה למחלות זיהומיות בשיבא, ד"ר שרון אלרואי, מחליפתה של סיגל סדצקי, ראש בריאות הציבור, וד"ר אירית אידן".

רוני גמזו (צילום: אלוני מור)רוני גמזו (צילום: אלוני מור)

לשבור תקרות זכוכית

אומנם אחת הדמויות המזוהות עם המאבק בגל הראשון של הקורונה הייתה פרופ' סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור היוצאת, ומחליפתה תהיה ד"ר שרון אלרעי, סגנית מנהל המרכז הרפואי כרמל, אך היעדרן של נשים מניהול המשבר הורגש לכל אורכו, כמו גם בקבינט הפוליטי המצומצם שנבחר השבוע לטפל במגיפה. כמו כן, כזכור, באפריל האחרון עתרו 13 ארגונים לבג"ץ בגין אי־שילובן של נשים בצוות המל"ל למאבק בקורונה.

יש לך הסבר למה זה קורה?
"ההסבר הוא כנראה הקשרים הצבאיים. בישראל, האליטה השולטת בתפקידים הבכירים היא עדיין של יוצאי צבא. אנשים שמילאו תפקידים בצבא, שהיו בתפקידי ניהול בצבא, והקשרים ביניהם זה של חבר מביא חבר. הרישות שלהם הוא רישות של אנשי צבא. בעיניי, זה מה שגורם לכך שהתפקידים הבכירים מאוישים על ידי גברים ויוצאי צבא. ככל שיהיו יותר נשים בעמדות בכירות בצבא, וזה דווקא תהליך שקורה, אז גם בסופו של דבר נראה זאת בעמדות בכירות באזרחות. כמו כן, ככל שיהיו יותר מנהלות של בתי חולים - אין כיום בבתי חולים הרבה מנהלות, וגם שם הרבה מהמנהלים הם יוצאי צבא - אז נשים יוכלו להגיע לעמדות בכירות במשרד הבריאות. זה תהליך שקורה, אבל אנחנו עוד לא שם, וחבל מאוד שאנחנו לא שם".

על עצמה היא מעידה כי היא "רגילה לשבור תקרות זכוכית". "שברתי את תקרת הזכוכית באיגוד", היא אומרת. "לפניי, בראש האיגוד למחלות זיהומיות מעולם לא עמדה אישה. בזמנו, כשהלכתי להתמחות במחלות פנימיות כבוגרת הדסה, אם הייתי נשארת בהדסה, לא היה לי סיכוי להתקבל להתמחות בפנימית. רק בבילינסון יכולתי, וגם שם אמרו לי: 'מזל שבדיוק עזבה אישה את המחלקה, והתפנה תקן של אישה עבורך'. אני בדור שחי את ההיסטוריה של שבירת תקרות זכוכית, באמת הייתי רוצה לראות נשים בעמדות משפיעות יותר".

קורונה בישראל (צילום: REUTERS/Amir Cohen)קורונה בישראל (צילום: REUTERS/Amir Cohen)

גשם של ידע

ביומיום פרופ' וינברגר, 65, מראשון לציון, כאמור מנהלת את היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי שמיר. "אני מנהלת את המדיניות של הטיפול בחולים כאן", היא אומרת. "עם המידע שהיה לנו יצרנו פרוטוקולים טיפוליים יעילים. ככל הנראה, הקוקטייל של הטיפולים שאנחנו מציעים לחולים מרחיק אותם מהנשמה. אנחנו רואים הרבה פחות מונשמים ממה שראינו בגל הראשון. יש לנו הרבה יותר תרופות שאנחנו יכולים להציע לחולים, תרופות שאנחנו מחשיבים כאפקטיביות, חלקן הוכחו וחלקן לא הוכחו".

מה עושה האיגוד מאז שהחלה הקורונה?
"בזמן המגיפה, המומחים למחלות זיהומיות ניהלו את המדיניות של הכנת בתי החולים לקורונה, הם יצרו את הקונספט של איך לבנות את מחלקות הקורונה, באיזו צורה. הם תרמו הרבה למדיניות המיגון של הצוות, הרבה לפני שמשרד הבריאות הוציא הנחיות. הם הובילו את כל הנושא של מדיניות הטיפול בחולים בבתי החולים. בכל בתי החולים המומחים שלנו למדו מהר את הנושא, התעדכנו מהספרות העולמית. אנחנו, המומחים למחלות זיהומיות, הבאנו את הידע על מיגון, היערכות וטיפול בחולים לכל בתי החולים.

"כמו כן, בתחילת המגיפה הקמתי וואטסאפ של כל מנהלי היחידות למחלות זיהומיות בבתי החולים בארץ. זו הייתה פלטפורמה להחלפת ידע, לגיבוש הידע שלנו, להסכמות בענייני מדיניות של טיפול בחולים. זה היה מאוד יעיל, וככה יכולנו להחליף במהירות ידע. בתחילת הקורונה לא היה בכלל ידע. היה מאוד קשה לקבל אינפורמציה לגבי אילו תרופות עוזרות, לא עוזרות. היינו באי־ודאות נוראית, ובאי־הוודאות הזו היינו צריכים לטפל בחולים. בהתחלה היו אדים של ידע, אחר כך זה כבר הפך לגשם של ידע. ברמה הלאומית, ההשפעה שלנו הייתה דרך הצט"ם (הצוות לטיפול במגיפות – א"ש), שבו רופאים בכירים רבים מחברי האיגוד שלנו, שהגיש המלצות למשרד הבריאות".

איך זה התבטא בפועל?
"בזכות הדיון בוואטסאפ שהקמתי התחלנו לשנות הרבה דברים, למשל שינינו את הקונספט של מיגון. בהתחלה לא היה מיגון אוניברסלי, לא כל מגע עם חולה היה ממוגן. אנחנו הובלנו מהלך לשינוי הקונספט של המיגון. הובלנו גם מהלך של קיצור ימי החקירה (במקום לחקור 14 ימים אחורה, לקצר את הימים – א"ש) וגם את כל נושא היציאה מבידוד ללא בדיקות קורונה שליליות, אלא על ידי ספירת ימים כמו שנעשה בעולם. לגבי הנושאים הללו היה דיון באיגוד, וזה עלה דרך הצט"ם למשרד הבריאות".

מה היית מייעצת לעשות בימים אלה?
"יש שלושה תחומים שצריך לחזק. חייבים לתגבר את הצוותים בבתי החולים, ואני מרגישה שיש תזוזה בכיוון הזה. מצד אחד אנחנו רואים את צונאמי של חולים שמגיעים לבתי החולים, ואת הצוותים שמתקשים לעמוד בשיטפון, ומצד שני רואים גם את הצוותים המידללים. כל יום יורד מישהו אחר לבידוד. אלה אותם אנשי צוות שצריכים לטפל גם בחולים בפנימיות וגם בחולי קורונה. אולי אפשר למצוא מיטות לחולים, אבל צריך למצוא גם אנשי צוות שיטפלו בחולים.

"גם השחיקה של אנשי הצוות שמטפלים בחולי הקורונה היא עצומה. לעבוד יום שלם בסרבלים החמים האלה - זה קשה מנשוא. חוץ מאי־הנוחות הפיזית יש גם את המתח העצום האם הם יידבקו, האם ידביקו את המשפחות שלהם. אצלנו למשל מחליפים צוותים כי הם לא יכולים לעמוד במשימה הזו לאורך זמן. דבר נוסף, שאני רואה שפרופ' גמזו הולך לטפל בו ביד רמה, הוא נושא הגברת הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות שלא התנהלו עד כה בשיטות המאפיינות מדינת הייטק מתקדמת. לא היה מספיק צוות כדי לנהל חקירות כאלה. צריך אלפי אנשים, והיו עשרות אנשים.

"כמו כן, הכל צריך להיות ממוחשב, לא דף ועיפרון, כדי שאפשר יהיה לנתח את הנתונים. נושא שלישי הוא אילו צעדים לנקוט. אני מאלה שחושבים שסגר צריך להיות האמצעי האחרון, אמצעי של ייאוש, כי כרגע הכלכלה כל כך פגועה ואי אפשר להחריף את המצב יותר. זה משבר שיימשך לאורך זמן ואנשים חייבים להתפרנס. אי אפשר לקחת מהם את הזכות להתפרנס. מה שמאוד חשוב כרגע זה לצמצם התקהלויות ולשמור על מסיכות וריחוק חברתי".

פרופ' וינברגר לא יודעת לומר אם המדינות שהתמודדו היטב עם הקורונה, כמו למשל ניו זילנד, גרמניה וטייוואן, הצליחו בכך משום שבראשן עומדות נשים ("לא ניתחתי את הנושא הזה, יכול להיות שזו אנקדוטה"), אך היא בהחלט מעריכה את פועלן. "זה מוכיח שנשים שמובילות תהליכים כאלה יכולות לעשות זאת בהצלחה רבה", היא אומרת. "זה מוכיח את העיקרון שנשים יכולות להצליח בהובלת מערכה מורכבת כזאת לא פחות טוב מגברים".