"כבר בתחילת מרץ, חמישה ימים אחרי שהמחלקה אצלנו הוסבה למחלקת קורונה, התחלתי יחד עם שתי פסיכולוגיות בכירות לגבש מודל הנותן מענה לקשיים הנפשיים שחווים מאושפזי הקורונה", מספרת ד"ר עינת מדר, מנהלת השירות לרפואה משולבת, מומחית לרפואה פנימית ופסיכיאטריה בבית חולים העמק בעפולה מקבוצת הכללית.

קורונה - המשטרה איתרה נהגת מחויבת בידוד. צילום: דוברות המשטרה

לדברי מדר, המודל הפועל במרכז הרפואי העמק הוא מודל פרו־אקטיבי. "זה אומר מגע ישיר עם החולה", היא מסבירה. "הצוות מורכב מפסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומרפאות בעיסוק. הצוות לא מחכה שיקראו לו. כל הזמן יש נציג מטעמנו בפנים. בתוך הצוות הזה נמצא גם רב בית החולים".

מה אתם עושים בפועל?
"מישהו מטעמנו נכנס, ורואה למשל אם יש חולה שמתנהג באופן חריג. יכולה להגיע גם פנייה מפיזיותרפיסטית שרואה שחולה מתנגד לזוז, או עובדת סוציאלית שמשפחתו של החולה פונה אליה. אנחנו עושים הערכה ומעניקים טיפול פרטני לכל חולה. יש הערכת פסיכיאטר במצבים קיצוניים, כמו למשל אם מישהו לא רוצה לקום, לשתף פעולה או לאכול - ואז מתאימים לו טיפול. הטיפול יכול להיות תרופתי, פסיכותרפי על ידי פסיכולוגית, או ריפוי בעיסוק; כל מה שהיו עושים בכל מחלקה פסיכיאטרית".

איך נולד הצורך לגבש מודל כזה?
"ראיתי המון תופעות נפשיות פסיכיאטריות קשות מאוד שקורות במחלקת הקורונה. חלק מהאנשים כבר מגיעים עם בעיות נפשיות שרק מחמירות. למשל מחלות קשות כמו סכיזופרניה, או חולים עם דיכאון או חרדה שהיו מאוזנים בשגרה, ואילו כשהתפרצה אצלם המחלה והגיע גם האשפוז, אז האיזון הופר. יש גם חולים שפיתחו תוך כדי המחלה סיבוכים נפשיים, החל ממצבי פסיכוזה ועד מצבי דיכאון קשים, חרדות. כאלה שהיו בריאים נפשית לפני כן ובגלל הקורונה וכל מרכיביה - כמו אשפוז, בידוד, ניתוק מהמשפחה - הושפעו בצורה קשה מבחינה נפשית".

לפי מדר, כיום יש יותר ויותר מחקרים המצביעים על כך שהקורונה עצמה גורמת לסיבוכים נפשיים. "כמו כן, צורת התחלואה של המחלה הכוללת סטיגמה ובידוד, העובדה שהמחלה לא מוכרת ולא יודעים מה השלכותיה - אין את הדברים הללו כמעט באף מחלה אחרת", היא מבהירה. "גם הנסיבות של המחלה מביאות את האנשים למצבים קיצוניים, לייאוש, לחרדה, לתחושות אשם כי הם לא נשמרו או הדביקו אחרים. זה מביא לקשת רחבה של תחושות שאולי במחלה אחרת לא היו עולות. לכן צריך לטפל במאושפזים לא רק מבחינת המחלה עצמה, אלא צריך להתייחס גם להיבט הנפשי שמשפיע על המחלה. אגב, אנשים שראיתי במצב נפשי קשה, גם המחלה שלהם הייתה קשה יותר".

איך אתם מזהים חולה שמצבו הנפשי הידרדר?
"ישנם סימנים כגון חולים שבוכים המון, שלא משתפים פעולה, לא רוצים לקבל את הטיפול, לא רוצים לאכול, לא רוצים לקום מהמיטה, לא רוצים להתקלח, מתחילים לדמיין דברים, להיות פרנואידים כלפי הצוות. 20%־30% מהמאושפזים במחלקות פנימיות רגילות סובלים מחרדה ו/או דיכאון. אני מעריכה כי במחלקות קורונה האחוזים אף גבוהים יותר".

עינת מדר (צילום: מרכז רפואי העמק)עינת מדר (צילום: מרכז רפואי העמק)

מדברים ליד המיטה

"מחלקות הקורונה אצלנו נחלקות לטיפול נמרץ ולמחלקות רגילות של מאושפזים", מספרת ד"ר רונית וקסברג־לחמנוביץ', סגנית מנהלת השירות הפסיכולוגי במרכז הרפואי שיבא תל השומר. "במחלקות טיפול נמרץ, מטבע הדברים המטופלים מונשמים, ואת המענה למשפחות המטופלים מעניקה העובדת הסוציאלית. שם התפקיד של הפסיכולוגים הוא העבודה עם הצוותים הרפואיים, תוך מתן עזרה קבועה לצוות המחלקה. ואילו מבחינת המחלקות האחרות של הקורונה, השירות הפסיכולוגי בנה מערך של פסיכולוגים שנמצא במחלקות יחד עם העובדים הסוציאליים. זה מערך של שלושה־ארבעה פסיכולוגים שהתווספו לצוות מחלקת הקורונה. הם נכנסים פנימה במיגון מלא ומדברים עם המטופלים ליד המיטה".

איך אתם מזהים מי זקוק לסיוע?
"זו מיומנות של פסיכולוגים בבית חולים. אנחנו מגיעים בבוקר, והצוות הרפואי מפנה אלינו את המקרים הרלוונטיים שמחייבים התייחסות. יש גם מקרים שבהם אנחנו עושים פנייה יזומה למטופל חדש שהגיע, למטופלים שמגיעים עם רקע מסוים".

וקסברג־לחמנוביץ' מציינת שבמחלקות הקורונה ניתן לראות היענות גבוהה יותר לטיפול פסיכולוגי מאשר במחלקות אחרות. "זה לא משהו שעשינו עליו מחקר, אבל מהתחושה שלי זה ככה", היא אומרת. "גם המערך שהעמדנו לטובת מחלקת הקורונה מתוגבר יותר בצוות פסיכולוגי מאשר במחלקות אחרות. אני לא מדברת כאן על חולים פסיכיאטריים, אלא על אנשים בריאים נפשית. המפגש עם הקורונה מעורר אצל הרבה אנשים את הצורך להיעזר מפני שזו מחלה עם חוסר ודאות, מפני שיש ניטור מתמשך של סימפטומים גופניים, כל הזמן אנשים נמצאים בבדיקות. כמובן גם יש צורך להיעזר בפסיכולוג בגלל הבדידות. אם באשפוז רגיל יש מבקרים, בני משפחה שעוזרים למטופל להתמודד, בקורונה אין את מעגל התמיכה הראשוני והיציב שאנשים בדרך כלל מוקפים בו. לכן הצורך בפסיכולוגים הוא גדול יותר. הבדידות, החרדה ואי־הוודאות לגבי העתיד מקשים על המאושפזים, ואנו נותנים להם מענה של שיחות".

"לפני כמה ימים, קשיש דיבר איתי על מחשבות אובדניות", מספרת אביה האס, עובדת סוציאלית במחלקת קורונה במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה. "במקרה כזה אנחנו מערבים גם פסיכיאטר".

האס מספרת שהבוקר שלה מתחיל במעבר על רשימת המאושפזים במחלקה, שיכולה להשתנות משעה לשעה. "מטופל שאני רואה שנמצא כבר יומיים־שלושה במחלקה, ואני מבינה שכנראה הוא הולך להיות מאושפז תקופה יותר ארוכה, אז יש התערבות אישית יזומה שלנו", היא אומרת. "מצד שני, אנחנו גם מקבלים קריאות מהצוות הרפואי. חתך הגילים של המאושפזים הוא 50 ומעלה, אך יש מקרים חריגים של צעירים. עניין הבדידות מאוד משמעותי. המאושפזים מנותקים מהמשפחות שלהם, ואז קשיש למשל מוצא את עצמו בודד, ויש צער ועצב מאוד גדולים".

איזה מענה נפשי אתם נותנים להם?
"זו בעיקר עבודה תמיכתית הנותנת מענה רגשי לתחושות שעולות בהם. רוב הפעמים גם בני המשפחה של המאושפזים נאלצים להיכנס לבידוד בביתם כי שהו בקרבת חולה מאומת, ואז אין להם אפילו אפשרות להגיע לבית החולים ולהעביר אוכל וביגוד לחולים או לפגוש אותם מעבר לזכוכית. במקרה כזה ההתמודדות שלי כעובדת סוציאלית היא כפולה: גם להתמודד עם המשפחה וגם עם המטופל שנמצא אצלנו במחלקה. הרבה פעמים אלה קשישים שאין להם טלפונים, ואז הבדידות היא מוחלטת. אני רואה המון מטופלים עצובים, שמדווחים על תחושות בדידות, צער, ופחד מאוד גדול מהלא נודע. כעובדת סוציאלית אני מנסה להבין את המסגרת הסוציאלית של המאושפז. למשל לעשות שיחת וידיאו עם הילדים כדי לחבר ביניהם, מתוך אמונה שזה יכול לתת למטופל כוח להתמודד עם המחלה הזאת.

"אנחנו גם רואים לפעמים מקרים שבהם מטופל לא אוכל או לא מתקשר עם הרופאים", מוסיפה האס. "אנחנו מדברים איתו, יושבים לידו, שואלים לשלומו. לפעמים מערבים פסיכולוג או קוראים לפסיכיאטר אם זה עניין של בריאות הנפש. התופעות הנפשיות של המחלה אינן פשוטות, ועלולות להשפיע לרעה על המצב הבריאותי הפיזי. הייתה לי למשל מטופלת בת 60 פלוס, שחוסר תקשורת עם בתה מאוד הקשה עליה והשפיע עליה לרעה. ראינו את חוסר החשק שלה לקום מהמיטה. צריך לזכור שהמאושפזים אפילו לא רואים פנים, כי הצוות נכנס אליהם ממוגן. הם רואים כל הזמן רק אנשים 'מחופשים' מולם. זה משהו שמאוד משפיע על מצבם הנפשי. לכן חיזוק הקשרים המשפחתיים שלהם בזמן האשפוז נותן להם כוחות".

אביה האס (צילום: דוברות המרכז הרפואי הלל יפה)אביה האס (צילום: דוברות המרכז הרפואי הלל יפה)

הקשר האנושי

"התקשרו אלינו ממחלקת קורונה בעקבות מקרה שבו אדם שאושפז במחלקה הביע מחשבות על פגיעה עצמית", מספר פרופ' אבי ולבסקי, מנהל יחידת הייעוץ לבתי החולים בילינסון והשרון מטעם המרכז לבריאות הנפש גהה מקבוצת הכללית. "רופא מטעמנו הלך לראות את המאושפז. אחרי שיחה עמוקה עם המטופל הוא אכן אובחן כחולה דיכאוני עם כל הסממנים של מחלה דיכאונית. כשהמצב הרפואי שלו אפשר זאת, הוא עבר לאשפוז בגהה".

ולבסקי מספר שאותו אדם היה ללא עבר פסיכיאטרי, אך לדבריו, "בגיל מבוגר, כשהבדידות קשה יותר, הרגישות לפתח מחלה דיכאונית גדולה יותר".

מקרה נוסף שוולבסקי מספר עליו נוגע לאישה שסבלה ממצבים חרדתיים בעבר, חלתה בקורונה, וכתוצאה מכך הידרדרה למצב של חרדה קשה. "האישה לא אושפזה במחלקת קורונה, היא הייתה רק בחדר מיון", הוא מתאר. "אבל המצב שלה הצריך התערבות, כי המצב הפסיכיאטרי שלה החמיר כתוצאה מהקורונה. לכן נדרשה התערבות פסיכולוגית ותרופתית אחרי שהיא השתחררה לביתה. אצל אנשים שהיו בעברם חולים מבחינה פסיכיאטרית, המחלה או האשפוז יכולים להיות הקש ששובר את גב הגמל. כמו כן, אין ספק שהבדידות מהווה טריגר לתחושות דחק וחרדה, במיוחד אצל אוכלוסייה מבוגרת וענייה".

לוולבסקי חשוב להבהיר שרוב החולים כן מצליחים בסופו של דבר להתמודד עם הדחק, החרדה, הבדידות ואימת המוות. "חלק מהם אכן צריכים עזרה מסוימת, שקשה מאוד לתת אותה בתנאים המיוחדים האלה", הוא אומר.

אבי ולבסקי (צילום: המרכז לבריאות הנפש גהה)אבי ולבסקי (צילום: המרכז לבריאות הנפש גהה)

מה מקשה בתנאים הקיימים?
"גם העובדה שהאנשים מבודדים בזמן האשפוז, וגם העובדה שחלק מהאינטראקציה האנושית מתבצע בהבעות פנים, שכרגע חסרות בגלל הלבוש המיוחד. זה מגביל את יכולת העזרה. לא תמיד תרופות פותרות את הבעיה. אותם אנשים זקוקים לקשר אנושי. התערבות תרופתית קצרה יכולה במקרים רבים לעזור, אבל בעיקר מה שחסר לאנשים בימים אלה זה הקשר האנושי".