נגיף קורונה הקטלני, שכבר הוביל למותם של מעל 2,200 ישראלים, גבה בכמה מקרים את חייהם של שני בני זוג מאותה משפחה, והותיר את ילדיהם יתומים משני הוריהם, כמעט בזה אחר זה.  

בני הזוג שושנה ומוטי פאר נפטרו לאחרונה מקורונה. "אי אפשר לעכל את זה בכלל", מספר בנם אודי פאר, 47, שף המתגורר בחדרה. "אני מסתכל על התמונות של הוריי שליד המיטה ולא מעכל ששניהם לא פה. אבא היה טייס קרב לשעבר. לאחר מכן הוא היה טייס בארקיע וגם עסק בייעוץ כלכלי. אמא בצעירותה הייתה דיילת אוויר, אחר כך סוכנת נסיעות ועצמאית בתחום הציוד המשרדי. הם הכירו במסיבה של טייסים ודיילות, היו נשואים 50 שנים וגרו בתל אביב". 

איך הם גילו שחלו?
"אבא הרגיש לא טוב יום אחד, חזר הביתה ונכנס למיטה. אמא התקשרה אליי ואמרה שאבא לא מרגיש טוב. דיברתי איתו. הוא אמר לי שהוא בסדר, רק טיפה חלש ואין לו תיאבון. זה לא היה אופייני לו, כי הוא מאוד אהב לאכול. לאחר כמה ימים הוא נפל באמבטיה. הגעתי אליהם, ראיתי שהוא לא כתמול שלשום, מתחיל להתבלבל במילים, נמצא באפיסת כוחות. הזמנתי אמבולנס ולקחו אותו לבית החולים. עשו לו בדיקת קורונה והתברר שהוא עם קורונה ודלקת ריאות מאוד חמורה. יום לאחר מכן הרדימו והנשימו אותו, ולמחרת התקשרו לומר שהמערכות קרסו ושנבוא להיפרד. אבא נפטר ב־24 ביולי בגיל 85".  

אודי פאר (צילום: פרטי)אודי פאר (צילום: פרטי)

ואמך?
"לאחר שגילינו שאבא חולה בקורונה, אמא ואני עשינו בדיקה. אני יצאתי שלילי, אמא חיובית. אני הייתי בבידוד בבית, אמא יצאה למלונית קורונה. בהתחלה היא הרגישה טוב. אחותי נסעה למלונית להודיע לה שאבא נפטר, ופה המצב התחיל להשתנות. אמא לא יכלה לבוא ללוויה שלו, והעברתי לה את הלוויה דרך שיחת וידיאו. לאחר מכן היא אושפזה בבית חולים ומצבה הידרדר מיום ליום. היא נפטרה ב־21 באוגוסט בגיל 84. לאחותי עוד הייתה תקווה שהיא תצא מזה. אני הייתי פחות אופטימי".
איך אתה מרגיש בימים אלה?

 "כשזה קורה בסיטואציה כזאת, מעכשיו לעכשיו, זה פשוט לא נתפס. אחותי ואני הפכנו ליתומים מאב ומאם בתוך חודש. ההורים שלנו היו פעילים 24/7, היו צלולים, חכמים, ובתוך שנייה הכל הלך. זה הזוי. הגעגועים הם כפולים ומכופלים. עכשיו אחותי ואני נמצאים זה בשביל זה. אנחנו ביחסים מאוד קרובים ועוברים זאת ביחד. מדברים כל יום בטלפון ומחוברים מאוד".

כתוצאה מהטרגדיה האישית שלו, לפאר קשה מאוד לראות אנשים שמזלזלים בהנחיות. "אני רואה מה קורה בארץ", הוא אומר, "עושים סגר ואנשים לא שמים עליו, יוצאים, משתוללים, לא עוטים מסיכה. הזלזול של אנשים יכול לשגע אותי. לא פלא שאנשים נדבקים.

השפה לא אשמה

בלה ויצחק רייכנבאום הכירו בחיפה לפני 60 שנה במסגרת מפגש של חברים, התחתנו שנתיים לאחר מכן ומאז לא נפרדו. גם במחלקת הקורונה בבית החולים הם שכבו זה לצד זה, ונפטרו בהפרש של יומיים - בלה ב־13 באוקטובר בגיל 77, יצחק ב־15 באוקטובר בגיל 88. הם הובאו למנוחות יום אחרי יום. "הוריי מאוד אהבו את הארוחות המשפחתיות, אהבו לבקר את הנכדים", מספר ארנון רייכנבאום, 49, הבן האמצעי מבין שלושת ילדיהם של בני הזוג. "הם היו אנשים שידעו ליהנות, היו אנשים אופטימיים עם שמחת חיים. הם אהבו את החיים, אהבו לטייל בעולם ובארץ, אהבו לשיר ולרקוד, הם שרו במקהלה ויותר מכל אהבו ללמוד".

בלה ויצחק רייכנבאום ז''ל (צילום: פרטי)בלה ויצחק רייכנבאום ז''ל (צילום: פרטי)

יצחק, שורד שואה, עבד בעברו בבזק ובמקביל הקדיש את חייו לחקר וללימוד השואה. הוא ליווה קבוצות לפולין, היה איש עדות, הרצה בבסיסי צה"ל והשתתף בפרויקט "זיכרון בסלון". הוא גדל בקטוביץ', ובשואה איבד את אביו ואחיו. אביו נורה בצעדת המוות מאושוויץ, אחיו נתלה לקראת סוף המלחמה בהמבורג. יצחק, ששהה בין היתר במחנה העבודה בליז'ין בפולין, במחנה ההשמדה אושוויץ ובמחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה, עבר ארבע סלקציות ושתי צעדות מוות. בשנת 1945 הוא הגיע ארצה ונקלט ביישוב באר טוביה אצל משפחת לבציון. במלחמת העצמאות נשבע להגנה ושירת כקשר ביישוב. לאחר מכן למד בבית הספר מקווה ישראל והצטרף לגרעין הנח"ל בקיבוץ נווה איתן. לאחר שנתיים בארץ פגש את אמו, ששרדה את זוועות השואה.

"חוויתי מקרוב את סיפור ילדותו והישרדותו של אבא בטיול השורשים שעשינו בשנת 2007", מספר הבן. "את סיפור ההישרדות שלו אבא הספיק לספר לאלפי אנשים. אבא למד גרמנית בשנים האחרונות. שאלנו אותו למה? ענה שהשפה לא אשמה".

אמו בלה נולדה בארץ, הייתה מידענית בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ולאורך השנים עסקה גם בחקר השואה וחקר ההיסטוריה המשפחתית שלה כחברת הנהלת ארגון יוצאי פינסק, יאנוב והסביבה. בשנים האחרונות שני בני הזוג לא היו בקו הבריאות. בלה נכנסה לאשפוז, שלא היה קשור לקורונה. לדברי בנה, אחרי שחזרה מהאשפוז החלו אצלה תסמינים של המחלה, והיא אושפזה שוב. בעלה אושפז כמה ימים אחריה לאחר שנדבק ממנה.

"כשאבא נכנס לבית החולים, כבר ידענו שהמצב שלו קשה", מתאר רייכנבאום. "לגבי אמא, למרות שלא הייתה בריאה, היא הייתה מאוד אופטימית. בטבע שלה היא הייתה לוחמת. כשהרשו לי להיכנס אליה, אמרתי לה: 'תהיי חזקה, את יכולה לעבור את זה'. בסופו של דבר המחלה הכניעה אותם. קשה מאוד למצוא את המילים לתחושות שלנו. אנחנו מוצפים ברגשות ובמחשבות רבות ונעשה הכל כדי להמשיך את דרכם. מאז שהוריי נפטרו, קיבלנו המון טלפונים מהרבה מאוד אנשים שהתקשרו לומר כמה הם אהבו אותם, ובמיוחד דיברו על הזוגיות המיוחדת שהייתה להם".

"סבתוש למעלה"

"אנחנו גמורים לגמרי, זו ממש טרגדיה, זו רעה חולה שנפלה עלינו", אומרת שפרה ארשדי, 57, הבת הבכורה מבין ארבעת ילדיו של דני אברהמי, שנפטר מקורונה יחד עם רעייתו חוליה. אברהמי התאלמן מרעייתו נורית, אם ילדיו, ב־1978. ב־2013 התחתן עם חוליה, ובני הזוג התגוררו בבת ים. דני היה בן 80 במותו, חוליה בת 70. "לא הספקנו לחגוג להם את ימי ההולדת האלה", מספרת ארשדי. "רציתי לעשות להם ימי הולדת לפני הקורונה, זה לא הסתדר ודחינו. אבא היה בעברו חשמלאי מוסמך. הוא גם מאוד אהב לדוג. הים היה האהבה הכי גדולה שלו. חוליה עבדה בבנק עד שפרשה. התחביב העיקרי שלה היה עבודות יד של טלאים, שזכו גם בפרסים. היו לה תערוכות בארץ ובחו"ל. כל הזמן היינו בקשר עם חוליה ואבא, והילדים שלי קראו לחוליה סבתא. הנכדה הקטנה שלי אומרת: 'סבתוש למעלה'. היא רגילה שכל הזמן נוסעים אליהם. עכשיו אין לאן לנסוע לבקר".

שפרה ארשדי ואביה ז''ל (צילום: פרטי)שפרה ארשדי ואביה ז''ל (צילום: פרטי)

 ידוע לך איך הם נדבקו?
"חוליה יצאה לניתוח שהיה אמור להיות פשוט, והשאירה את אבא בבית. הבן שלי נסע אליו ומצא אותו במצב לא טוב. אבא היה חולה במחלת ריאות וגם לחוץ מהניתוח של חוליה. לאחר כמה ימים אשפזנו אותו בבית חולים, שם הצליחו להחזיר אותו למצב שבו הוא יכול לנשום. אחר כך הוא עבר לשיקום, ואז שוב מצבו הידרדר. הוא אושפז שוב ואז שוחרר הביתה במצב לא טוב. בזמן הזה חוליה כבר חזרה הביתה מהניתוח שעברה, ושניהם היו בבית ארבעה ימים ביחד".

לאחר מכן אברהמי אושפז שוב. "ביום שבו לקחו אותו באמבולנס חוליה אמרה לי: 'אני לא אראה אותו יותר'. הייתה לה תחושה כזאת", מספרת ארשדי. "אבא הגיע למיון בבית החולים, ואחרי כמה שעות הרופא הודיע לנו שבאשפוז האחרון שלו אבא שהה במחלקה שבה הייתה התפרצות קורונה. התברר לנו שגם אבא נדבק. אותי מיד שלחו לבידוד. אבא התקשר אליי מבית החולים יום אחרי שאושפז ואמר: 'שפרה, בואי מהר, תני לי מים'. לא יכולתי לבוא כי הייתי בבידוד בביתי. עד היום אני נושאת אשמה שלא הייתי עם אבא ברגעים האחרונים. הוא נפטר ב־27 במרץ".

דני וחוליה אברהמי ז''ל (צילום: פרטי)דני וחוליה אברהמי ז''ל (צילום: פרטי)

מה קרה לחוליה?
"הודעתי לה שלאבא יש קורונה. התברר שהיא נדבקה ממנו. היא הועברה לבית חולים לבידוד, ונפטרה שם ב־3 באפריל, בדיוק שבוע אחריו".

איך מתמודדים עם הטרגדיה?
"לא מתמודדים עם זה. אני נאחזת בדברים אחרים, בבעלי, בילדים, בנכדה הקטנה. הם מנסים להרים אותי למעלה, לא נותנים לי לנחות למטה. עברתי מערבולת, בשן ועין יצאתי ממנה. אבל האופטימיות היא מה שחשוב. אני כל הזמן נאחזת במה שאבא שלי אמר לי לאחר שאמי נפטרה: 'שפרה, אל תלבשי שחור'. עכשיו זרקתי את כל השחור מהארון שלי. מה שמחזיק אותי אלה המילים של אבא".