קרן מרציאנו שוחחה עם שחף שקוף, מנכ"ל צ'ג ישראל, רנן הרטמן, מייסד ומנכ"ל הקריה האקדמית אונו, אשת התקשורת ג'ודי ניר מוזס ובעלי קבוצת מינקובסקי ומייסד-שותף בה, עידו מינקובסקי, במסגרת פאנל "לימודים בזמן הקורונה: הזדמנות לחשיבה מחודשת ויציאה מהקופסה", כחלק מפסגת העסקים של מעריב 2020.

ג'ודי, כמה אפשר להשאיר את הילדים בבית?
"אני לא מבינה למה משאירים אותם בבית. התיאוריה שלי היא שנהיה כולנו חרדים, בואו נתנהל כמוהם. הם פתחו את מוסדות החינוך שלהם מבוקר עד לילה, ומה קרה? התחלואה ירדה. אז יכול להיות שהם עשו משהו נכון. הילדים שלהם מבסוטים, לא נכנסים לדכאונות. אני חושבת שכמו שהחרדים מנהלים את עצמם וזה עובד להם, ככה תנו לכל ראש רשות שינהל את העיר שלו ויחליט מה טוב בשביל העיר שלו. תראו בשוהם שתנועות הנוער פתוחות ואין הדבקה ולא קרה שום דבר. עושים סקר ובודקים. כל ראש עיר יודע, גם ברמת גן וגם בסביון, בדיוק מה קורה בעיר שלו".

לימודים בזמן הקורונה: הזדמנות לחשיבה מחודשת ויציאה מהקופסה

עידו, מצב בני הנוער באמת כל כך קשה?
"הזום של כרגע הטכנולוגיה היחידה שאנחנו משתמשים בה, אז אנחנו נותנים מענה טכנולוגי, אבל הוא לא עובד, הזום לא נותן מענה לילדי ריטלין. יש אפס סיכוי שהם ילמדו משהו. היום לכל ילדה יש יותר מידע לכל סוכנות ביון לפני 15 שנה. הזום טוב לאנשים מבוגרים שרוצים לרכוש ידע באותו רגע, לא לילדים שאין להם רצון פדגוגי לצרוך את הידע. זה פתרון שהוא מעמסה ותו לא, זה לא נותן שום דבר. זה נותן סדר יום שההורים אחראים עליו, לא הילדים. החינוך זה מה שנשאר אחרי ששכחנו את כל מה שלמדנו. אין שום חינוך להעביר לילדים, חייבים לתת פתרון פיזי, בחוץ, כמו שקורה בעיר מגוריי נס ציונה, וכך יש ריחוק חברתי הרבה יותר גדול מבזום".

רנן, יכולים לוותר על שנת חינוך לילדים?
"המשבר הוא פחות פדגוגי, הניתוק החברתי הרבה יותר קשה. בתוך האקדמיה רואים פערים מאוד גדולים, אנחנו רואים שבר גדול אצל החבר'ה הצעירים, ולעומת זאת באקדמיה יש הזדמנויות. האם מגיעים ללמוד? ודאי שלא. כתוצאה ממציאות מסוימת משהו מתרחש. גם בקמפוס החרדי אצלנו אנחנו שומרים על הכללים. צריך לראות מה יכול להתרחש, אילו שינויים יכולים להתרחש".

ומה השינוי הטוב ביותר שיכול לצאת לכם מהתקופה הזו?
רנן: "אני רואה פתאום שאמא מהמגזר הבדואי ואמא מהמגזר החרדי יכולות להכיל את כל המשימות שלהן ולשלב אותן עם האקדמיה בתוך הבית שלה. ברור לכולנו שסוגיית ההנגשה היא הבעיה המרכזית, ופתאום אני לא צריך רק לפנות לבני ברק או לאום אל פחם, אני יכול פתאום לפנות לניו יורק ולוס אנג'לס, הודו, כל מדינות ערב. הסוגיה של 'איפה אני נמצא' פתאום לא כל כך חשובה. אנחנו רכשנו, אגב, מחשבים לסטודנטים ערבים וחרדים כדי לוודא שאין מישהו שנשאר מאחור".

מה יקרה ביום שאחרי?
רנן: "אני לא יודע הכל, אני יודע שבסופו של דבר זה יהיה היברידי. מי שירצה להגיע לקמפוס יגיע, ומי שירצה להיות בבית יקבל לבית. מה שמאוד מעניין הוא שכל העניין של אונליין שהושקעו בו מיליארדים רבים - הלך לטמיון. הכל הפך לזום, כולם רוצים לדבר אחד עם השני".

שחף: "אני קצת חולק עליך. אנחנו רואים סטודנטים שנתקעים כי בעבר אפשר היה לגשת למרצה ולשאול שאלות אחרי השיעור ופתאום אי אפשר. אני חושב שהחלום שנוכל לראות סטודנט מישראל, מסין ומהודו נרשמים לאוניברסיטאות שלא נמצאים במדינות שלהם. מוסדות הלימוד מתחילים להבין שיש להם משהו הרבה יותר גדול שנמצא מול העיניים. ברגע שהקורונה הפכה את כולנו לאונליין, אז אני מסכים שזום זו לא התשובה".

עידו: "זה נכון שטכנולוגיות כמו של שחף מביאות נדבך חדש. לא ניפול ונקום על הזום. הדבר הכי טוב שקרה הוא שקראנו תיגר על המערכת הישנה, כי היא כישלון חרוץ".

שחף: "אנחנו רואים סטודנטים שנכנסים לשירותי אונליין כמו שלנו, את יכולה לשאול באתר שלנו כל שאלה. יש מנחים שיושבים בכל מיני מקומות ועונים על השאלות. כרגע זה רק באנגלית, אבל אנחנו עושים לוקליזציה למדינות שונות. כבר היום אפשר לקחת אפליקציה, לצלם שאלה מתמטית ולקבל תשובה, צעד אחרי צעד, איך פותרים אותה. הנקודה היא שאפשר היום בלחיצת כפתור לשאול שאלה ולקבל תשובה תוך זמן קצר, והסבר שאפשר ללמוד ממנו לפעם הבאה".

פאנל החינוך בכנס מעריב (צילום: ליאור לב)פאנל החינוך בכנס מעריב (צילום: ליאור לב)

רנן: "אנחנו לא רוצים את הסטודנט פסיבי, אנחנו רוצים ללמד אותו לפתור בעצמו את הבעיה".

שחף: "שמעתי סיפור מצחיק. כשאנחנו נמצאים במקומות העבודה שלנו ונתקעים הדבר הראשון שאנחנו עושים זה ללכת לגוגל".

עידו: "צ'ג זה תאגיד ענק, ואם היה לי את זה בלימודים היה לי 110 בבגרות".

ג'ודי: "מה שקורה היום עם הקורונה, כשתלמידים לא הולכים לבית ספר, צריך להבין שאין מחשב לכל ילד. מה שקורה זה שהילדים היותר צעירים נאלצים לוותר על מחשבים לטובת הילדים שעושים בגרויות. השוויון הכי חשוב בעיניי. אני חושבת שממשלת ישראל, לפני שהכריחה לעבוד בזום, הייתה צריך לעבור בית-בית ולוודא שלכל ילד יש מחשב".

אנחנו רואים יותר ויותר מנהלים שרוצים את הישיבות במשרד ואת החיים של הקמפוס.
רנן: "לגמרי, המשמעות של היברידיות היא ברורה - לוודא שיש את האקטים החברתיים, אבל את שומעת גם את המנכ"לים באים ואומרים שהבית כאן להישאר. זה לא רק המקום שבו אני מגדל את ילדיי, אלא גם המקום שבו אני עובד. אז איך אתה מכשיר את הילדים לעבודה היברידית שכזו? הציודים הטכנולוגיים צריכים להתחדש. מרצה שחושב שהוא יכול להעביר את מה שהוא רוצה בזום - נכשל כישלון טוטאלי. אני הופך מאדם שההצגה נמצאת אצלו - לסטודנטים. העבודה היא הרבה יותר אצל הסטודנט".

שחף: "הקורונה הצליחה לקחת אנשים למקום שבו הם החזית למקום של צניעות".

ג'ודי: "השנה הזו היא סוג של שנה עבודה, הילדים נכנסים לדכאונות, ההורים רבים איתם כל בוקר, ואת רואה שברוב העולם פותחים את בתי הספר. יש אולמות ציבוריים, יש היכל תרבות מקומי, בכל עיר כמעט יש מתנ"סים. אפשר להתארגן בגינות ציבוריות, אני קוראת לראשי הערים והאקדמיה לעשות. רנן תמיד חושב מחוץ לקופסה".

פאנל החינוך בכנס מעריב (צילום: ליאור לב)פאנל החינוך בכנס מעריב (צילום: ליאור לב)

רנן, לא ביקשו ממך להשתמש פיזית בכיתות שלך?
"אני משוחח הרבה עם ראש העיר שלי, והלוואי שיתנו לי את הסמכות. צריך לומר לממשלה לשחרר, תפסיקו לקבל החלטות קטנטנות, שחררו את העסק".

עידו, לא היית ממליץ ללקוחות שלך לעבור על החוק?
"לא, זה דומינו שאנחנו כלואים בו. כל הדיבורים על למה בני ברק פותחים - זה לא יכול לעבוד רוחבית. זה צריך לבוא מלמעלה. בכל מלחמה, במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה ראשי הערים ניהלו את הלחימה העורפית, אני לא מבין למה מונעים מהם".

ג'ודי: "אף אחד לא חושב מחוץ לקופסה במדינה הזו, צריך לעשות מהפכה, לקחת את הממשלה הזו ולהעיף אותה".

שחף, הקורונה גרמה לשינויים שהגיעו כבר עכשיו במקום בעוד 5 שנים.
"מה שלא ציפינו זה הביקוש המטורף של הסטודנטים להיעזר בשירותי אונליין כאלה. בסוף היום, הוא הסטודנט תקוע עם השאלה וצריך עזרה בנקודה הזו. צריך להיות גבול מסוים לגבי הגיל שבו אפשר להשתמש בטכנולוגיות הללו".