בפסטיבל החיסונים לקורונה, שיצא לדרך השבוע בקול תרועה רמה, סיפרו רבים על הדאגות שלהם מההשפעות של החיסון החדש על בריאותם ומתופעות הלוואי שלו, וזכו להסברים מפורטים מהמומחים. מי שנשכחו מאחור הם הסובלים מחרדת זריקות ומחטים, "טריפנופוביה" בשמה המקצועי.
"אני מתעלפת רק מלראות מחט", מספרת יובל זיתוני, בת 23 ממושב עין ורד. "בבדיקת הדם האחרונה שעשיתי לפני כשנה, ביקשתי מהאחות לא להראות לי את המחט. היא לא הבינה בדיוק מה ביקשתי ויצא שראיתי אותה. ברגע שהבטתי בה, נהיה לי חם בכל הגוף. החוורתי, התעלפתי לכמה שניות והתעוררתי כשאני שוכבת על אחת המיטות. בפעם אחרת, כשהייתי בבדיקות בבית חולים, חיברו לי עירוי. כשראיתי את המחט מחוברת לווריד ביד שלי, כל כך נבהלתי שלא הפסקתי להקיא מרוב לחץ. אני לא יודעת להסביר את התחושה הזאת, אבל הרגשתי שאני מאבדת שליטה על הגוף שלי. הרגשתי שהגוף שלי לא מצליח להכיל את מה שיש לי ביד ושאני חייבת שיוציאו אותה ממני. הלכתי עם היד מופנית אחורה והפנים קדימה כדי לא לראות. ברגע שאני רואה או מרגישה משהו חד בתוך הגוף שלי, נהיה לי שחור בעיניים, אני נהיית חלשה, חם לי מאוד ואז לרוב אני פשוט מתעלפת. אין לי שליטה על התחושות האלו".
ומה לגבי החיסון לקורונה?
"כרגע אני לא אמהר להתחסן. אני צעירה ולא בקבוצת סיכון, אז בכל מקרה אני אחרונה בתור. במקרה הזה, אני שמחה להיות האחרונה. אבל כשיגיע היום שאצטרך להתחסן, אבוא לשם עם מישהו שמרגיע אותי ושיעזור לי לא להילחץ. אשב עם הראש מופנה רחוק מהיד ואבקש מהאחות שתגיד לי כשהיא תסיים. בעיקר אנסה לומר לעצמי שזו המשימה שלי כרגע, ולדחות אותה לא יעזור לי. שעדיף לסיים איתה כמה שיותר מהר".
חוויה שלילית
"טריפנופוביה נובעת מכמה סיבות: הפחד מחדירה אל העור וכניסה לתוך הגוף, פחד מהחומרים שנמצאים בזריקה והפחד מהכאב או מהתעלפות", אומר נפתלי אדרי, פסיכולוג רפואי מומחה בטיפול בחרדה ופוביות ממחטים. אדרי מספר כי מחקר בינלאומי שנערך ב־2019 העלה כי 10%־20% מהאוכלוסייה העולמית הבוגרת סובלת מחרדת מחטים. החרדה כל כך גדולה, עד כי 16% מהמבוגרים נמנעים מהחיסון לשפעת בגלל הפחד ממחטים. "ניתן לראות כי בשונה מפוביות אחרות, בפוביות המחטים ישנה ירידה באחוז הסובלים ממנה ככל שגדלים", הוא מוסיף. "אצל ילדים זוהי פוביה שכיחה יותר: 20%־50% מבני נוער סובלים מחרדה זו, אך בקרב מבוגרים עד גילאי ה־30, כמות בעלי חרדה זו יורדת ל־20%־30%".
לדברי אדרי, יש מגוון אפשרויות טיפול לסובלים מהחרדה. "אחת השיטות הנפוצות היא ה־CBT, טיפול קוגניטיבי התנהגותי שבמהלכו נעשית חשיפה הדרגתית אל המחט במגוון דרכים, תוך שימוש בתמונות, סרטונים ועד למגע פיזי עם המזרק ובסופו של התהליך הזריקה עצמה", הוא מסביר. "בנוסף לכך, יש רבים אשר עושים טיפול דומה בצורה עצמאית. יש הנעזרים בשמיעת מוזיקה מעוררת או בטיפול בהיפנוזה רפואית או בדמיון, ועל ידי היזכרות בטראומות עבר כגון חיסונים בבית הספר או בצבא אשר יצרו את הפחד, הם חוזרים לאחור ומתקנים את החוויה השלילית".
"למזלי, אני לא נמצאת בקבוצת סיכון ויכולה לדחות את הקץ", אומרת על חיסוני הקורונה אילת אופיר, בת 27 מתל אביב. "מפחידה אותי החדירה, הכניסה של עצם זר לתוך הגוף שלי. עצם הרעיון של הדקירה והכאב מהזריקה מלחיצים אותי והמחשבה שמכניסים לי חומר לתוך הגוף מאוד מפחידה. אם אתחסן, אעשה לפני כן תחקיר מעמיק, כי אני מפחדת גם מתופעות הלוואי וגם כמובן מהזריקה עצמה. כמו כן, לא הייתי מתחסנת מהיום למחר, הייתי רוצה התראה של לפחות שבוע מראש להתכונן נפשית".
את זוכרת את הפעם הראשונה שחווית פחד מזריקה?
"אני זוכרת את חיסון הטטנוס שעשו לי בבית הספר היסודי. זה היה קשה עד כדי כך שעד היום אני מרגישה את המקום של הזריקה בכתף. זה נשמע מוזר, אבל לפעמים כשאני לוחצת בנקודה אני מרגישה את הזריקה. מאז אני ממש מפחדת ממחטים. לפני כמה שנים, כשהגעתי לקופת החולים לעשות בדיקת דם, התעלפתי ברגע שהאחות דקרה אותי. זה היה סניף חדש, הם לא הכירו אותי ואת התיק הרפואי שלי, אז הם נבהלו והזמינו אמבולנס. עד אותו מקרה לא הבנתי עד כמה אני מפחדת ממחטים. כיום כשאני צופה בטלוויזיה למשל, אני נמנעת מלראות זריקות וחיסונים כי אני יודעת שזה לא יעשה לי טוב".
הזדמנות לטיפול
יהודה שפירא, בן 34, אב לארבעה מבית שמש, מספר גם הוא על חרדה ומצוקה של ממש. "החרדה שלי מזריקות הלכה והתגברה עם השנים", הוא מספר כעת. "זה התחיל כשהייתי בכיתה א' ועשו לנו חיסונים בבית הספר. אני זוכר שבכיתי בטירוף וכמה מורות היו צריכות להחזיק אותי. מרוב בכי והשתוללות אפילו לא שמתי לב שהחיסון נגמר. מאז, בכל פעם שאני צריך לעשות בדיקת דם או חיסון אני מרגיש חולשה בכל הגוף.
הידיים והרגליים שלי רועדות, הלב שלי דופק במהירות ונשימותיי מקוטעות. הלוואי שהייתי מצליח להתעלף במכוון ופשוט לקבל זריקה בלי להיות מודע למה שקורה סביבי. אני רק רואה מזרק או אפילו תמונה שלו וישר נכנס ללחץ, זה כמו ללחוץ על כפתור שמכניס אותי לפחד שאני לא יודע להסביר אותו. את הבדיקות שאני צריך לעשות אני דוחה, עד שהפעם האחרונה שעשיתי בדיקת דם הייתה לפני יותר מ־20 שנה. אחת הפעמים היחידות שהכרחתי את עצמי לקבל זריקה הייתה לפני כשנתיים. אשתי חלתה בסרטן, וכחלק מהזהירות וההגנה על המערכת החיסונית שלה, הלכנו להתחסן נגד שפעת. זה היה מאוד קשה ומלחיץ עבורי אבל התמודדתי עם הפחד שלי בשביל להגן עליה. אפילו עכשיו, כשאנחנו רק מדברים על הזריקה הזאת, אני נלחץ. כשניסיתי להבין מאיפה החרדה נובעת, נזכרתי שאמי ואחיה מפחדים כמוני מזריקות ואולי זה גנטי. אבל אם זה באמת תורשתי או סתם צירוף מקרים - אינני יודע".
שפירא מספר כי אנשי המקצוע לא תמיד יודעים איך להתמודד עם החרדה שלו. "ביום גיוסי לצבא הייתי מאוד לחוץ מהחיסונים בשרשרת החיול", הוא מספר. "ניסיתי לחשוב על דברים חיוביים ולהישאר רגוע, ואפילו הרגשתי שאני מצליח. אבל ברגע שהגעתי לחדר שעל דלתו היה השלט 'חיסונים', הסתובבתי לאחור במהירות וניפצתי לעצמי את האשליה שאני רגוע ולא מפחד. פניתי לאחד החיילים והסברתי לו שאני לא מסוגל להתחסן. הם לא הבינו אותי ובמשך שעתיים עברתי בין מפקדים שונים, ואף אחד לא ידע מה לעשות איתי. בסופו של דבר, הם התייאשו ממני, והפנו אותי לרופאה אזרחית שהסבירה לי את הסיכונים הכרוכים בלא להתחסן והחתימה אותי על מסמך שאני מבין אותם ולוקח את האחריות עליי".
ומה לגבי חיסון הקורונה?
"אני מאוד רוצה להתחסן, אבל בעיקר רוצה להיות במצב שאני כבר אחרי החיסון. אבל אני לא יודע אם הייתי מכריח אנשים להתחסן. אני יודע כמה זה מפחיד וקשה בעיקר כשמכריחים אותך לעבור את הזריקה הזו בכוח. אולי הרצון שלי להתחסן נגד הקורונה יהיה ההזדמנות עבורי לטפל בחרדה הזו דרך מטפל מקצועי, שיעזור לי להתמודד עם הפחד והחרדה".