30 שנה אחרי מלחמת המפרץ, יש מי שמוצאים דמיון בין מצבנו היום למצבנו אז: המסיכות, הבידוד, אי־הוודאות. אלא שמבחינת פרופ’ יהושע (שוקי) שמר - כיום יו"ר בית החולים אסותא וחבר בקבינט המומחים המייעץ לפרויקטור הקורונה פרופ’ נחמן אש, ומי שכיהן במלחמת המפרץ כסגן קצין רפואה ראשי בצה”ל והיה אמון על ניהול ובניית המערך להתגוננות נגד לוחמה ביולוגית וכימית - מדובר בשתי מערכות "שונות בתכלית", כדבריו.

"אז הכל היה ערוך ומוכן למתקפה כימית אבל בסופו של דבר לא חווינו נפגעים בהיבט הזה, ובקורונה לא התכוננו, אבל אנחנו כן חווים את החולים”, הוא אומר. “במלחמת המפרץ היה לנו, לצה”ל ולמערכת הבריאות, כחצי שנה של שהות להתכונן למצב לחימה שבו נותקף על ידי איום ידוע של חומרי לחימה כימיים, ואכן הייתה היערכות יוצאת דופן, ובסופו של דבר לשמחתנו לא היו נפגעים. במקרה של מגיפת הקורונה, איש לא חזה את אופייה ועוצמתה, וההיערכות והטיפול הם נושא מורכב שמתנהל גם תוך כדי למידה".

סרטון מלחמת המפרץ, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

במסגרת תפקידו במלחמת המפרץ, היה פרופ’ שמר אחראי על היערכות בתי החולים למלחמה, במסגרת הרשות העליונה לאשפוז - הגוף האחראי להפעלת שירותי בריאות על האוכלוסייה בשעת חירום. “ההיערכות ותורת הלחימה היו ברורות ומדויקות”, הוא מספר. "היו פק"לים ברורים, התורה נבנתה במשך שנים קודם לכן, התכוננו למערכה במשך שנים, תרגלנו אותה ונערכנו לאיום, והיה שיתוף פעולה מדהים והדוק מאוד בין מערך העורף, חיל הרפואה ומשרד הבריאות".

"ההחלטות התקבלו ברשות העליונה לאשפוז, שבראשה עמד מנכ”ל משרד הבריאות בהשתתפות קצין רפואה ראשי, פרופ’ יהודה דנון, שנשא באחריות, ונציגי בתי החולים וקופות החולים. שם נוצרה תורת ההפעלה והתקבלו ההחלטות איך לפעול. האחריות אז הייתה על מל”ח (משק לשעת חירום), מה שנקרא כיום רח”ל (רשות חירום לאומית), ובמגיפה הנוכחית לא הופעל. מערכת הבריאות כולה הייתה אז תחת הרשות העליונה לאשפוז. גם הרשות הזו לא הופעלה בקורונה, וכאן אני חושב שכן היו צריכים לפעול", הוסיף.
.
אילו עוד טעויות ראית בהתנהלות מול הקורונה?
"פיקוד העורף נכנס תחילה בצורה מאוד מינימלית ובהדרגה, ואחר כך ניתנה לו המשימה לסייע בערים עם אחוזי תחלואה גבוהים. זה לא התנהל בצורה מסודרת שבה הוחלט שמי שלוקח את הפיקוד זה פיקוד העורף, ומעכשיו משרד הבריאות מייצר מדיניות, ופיקוד העורף אחראי על התפעול. עד מחצית השנה, למשל, חקירת שרשראות ההדבקה וקטיעתן הייתה רק באחריות משרד הבריאות, ומאחר שהוא לא גוף תפעולי, הוא התקשה להשתלט על זה באופן טבעי".

פעילות פיקוד העורף במהלך הסגר על בני ברק, ארכיון (צילום: דובר צה''ל)פעילות פיקוד העורף במהלך הסגר על בני ברק, ארכיון (צילום: דובר צה''ל)

בזכות האלתור

כל ההכנות לקראת מלחמת המפרץ, כולל קניית ציוד רפואי, הוטלו על פרופ’ שמר. עוד לפני תחילת המערכה, ביצע איסוף ומיפוי של כלל הצרכים והחוסרים הרפואיים בבתי החולים והצגת המענה הרפואי לאזרחים. “ביצענו אז הכנה של בתי החולים, שכללה הקצאת רחבות לטיהור נפגעים, והכנו את כל המערכות לטיפול בנפגעי חומר לחימה כימי", הוא מספר. "ביצענו היערכות, תרגילים, טיפול בפצועים. כל הצוותים התאמנו פעם בשנה לקראת התרחיש. כל תורת הטיפול אז הייתה שונה. היא התבססה על כך שהטיפול הראשוני יינתן לחולים הבינוניים והקלים, ורק בסוף יגיע לחולים קשה. ידענו שאם ניתן את כל המשאבים לחולים באורח קשה, הבינוניים יהפכו במהרה לחולים באורח קשה".

איך התנהלה אז העבודה בין הזרועות השונות שנערכו למלחמה?
“זו הייתה מערכה צבאית שנוהלה בידי צה”ל ומערך העורף, ואילו כיום זו מערכה מגיפתית וזה שונה בתכלית. מי שמנהל את המערכה כיום הוא משרד הבריאות. ניהול המערכה אז היה עם הסברה בלתי רגילה. ההוראות לציבור היו פשוטות וברורות, אנשים עשו מה שצריך. יחד עם זאת, היו שינויים שנולדו תוך כדי תנועה. אם למשל בתחילה ההנחיות דיברו על הגעה לחדר האטום, הן שונו למקלטים בעקבות הרס של מבנים".

"הציבור היה קשוב. בקורונה, לעומת זאת, לא הצלחנו להביא לאמון גבוה ושיתוף פעולה של הציבור מהרבה סיבות. בראש ובראשונה כי זו מגיפה גלובלית, וחלק מההחלטות בה ניזון מהמלצות ארגון הבריאות העולמי. בנוסף, אנחנו רואים נציגי ממסד כאלה ואחרים שנותנים לעתים הערכות לא אחידות, ובמלחמת המפרץ זה לא קרה: הדברים היו מסודרים ומתואמים. אבל צריך לומר את האמת: ההתמודדות עם החומר הכימי הייתה הרבה יותר ברורה, וגם לא נדרשנו בסוף לבצע ולטפל. אם נניח היו הרבה נפגעים, מערכת הבריאות הייתה מגיעה לאי־ספיקה והאשפוז היה קורס? כל הדברים הללו לא נבחנו. אבל כן אפשר לומר שתורת ההפעלה הייתה ברורה מאוד, שיטתית ועקבית. היה ברור לכל אחד מה תפקידו - לבתי החולים, לצבא ולכוחות המילואים וכו’. גם כל תורת ויסות הנפגעים הייתה ברורה ומסודרת. היום, לעומת זאת, היא מתהווה לפי עומסי בתי החולים. אם עמוס בנהריה ובירושלים, פועלים בהתאם. הדברים נעשים תוך כדי ולא במסגרת תוכנית סדורה של רשות האשפוז ופיקוד העורף, שזה מה שדרוש כאן", אמר שמר.

מלחמת המפרץ בתל אביב (צילום: ראובן קסטרו)מלחמת המפרץ בתל אביב (צילום: ראובן קסטרו)


היו אז מחלוקות בין הדרג המדיני למקצועי־רפואי או הביטחוני?
"היו חילוקי דעות אם נכון לחלק את מסיכות האב”כ, ונשמעו קולות לכאן ולכאן. היו קובעי מדיניות וגם דרג מקצועי־רפואי שחשבו שזה לא נכון לחלק אותן כי היה ברור שמדובר בעלויות עצומות, ולא ברור אם ייעשה בהן שימוש. כמו כן, היה חשש מפני תקלות ותופעות לוואי אם לא ייעשה שימוש נכון וכו’. אבל בסופו של דבר זה הוכרע בהחלטת ממשלה. אחרי החלוקה התברר בהמשך של־120 אלף ילדים אין מסיכות אב”כ, וזה יצר בעיה ציבורית קשה מאוד עוד לפני המלחמה. קמה זעקה ציבורית: כיצד ייתכן שמדינת ישראל מגינה על מבוגרים ומותירה את הילדים ללא פתרון לאחר הכנות של שנים ותקציבי ענק?".

איך פתרתם את הבעיה?
"ביום שישי באחת בצהריים, כחודשיים לפני המלחמה, קרא לי סגן הרמטכ”ל דאז, אהוד ברק, למשרדו ואמר לי: ‘תגיד לי מה עושים. אנחנו לא יכולים לייצר מצב שבו לילדים אין פתרון’. החלטנו לקחת מסיכות נוער קטנות, להכניס בתוכן שקית כיסוי מניילון ולייצר את ‘הברדס הפסיבי’. עלתה שאלה איך עושים את זה כי זה לא עבר שום ניסוי קליני. אני ומשפחתי גרנו אז בקיבוץ עינת, וילדיי היו בני 3 וחצי ו־4 וחצי. הצעתי לעשות ניסוי קליני איתם ועם כל ילדי הגן. ביחד עם היחידה לפיזיולוגיה של חיל הרפואה עשינו ניסוי עם המסיכות וראינו שהילדים מחזיקים מעמד איתן לפחות שעה. פנינו לחברה שתייצר אותן וחילקנו לילדים. זה יצר המון שקט וביטחון בקרב הציבור שגם הילדים יהיו מוגנים. כלומר, כתוצאה מלחץ ציבורי וביקורת נוצר צורך מיידי. יכולת האלתור הישראלית פעלה מצוין והצלחנו לתת מענה ברגע האמת".

לדברי פרופ’ שמר, סוגיה בוערת אחרת שגררה מחלוקת הייתה מחסור בחומר הנקרא פירידוסטיגמין, אשר תפקידו לנטרל את חומר הלחימה הכימי והוא הוגדר חיוני לטיפול. "עלתה השאלה מה עושים”, מספר פרופ’ שמר. "ניתן היה לקנות את החומר ולייצר ממנו כדורים. החל ויכוח בין משרד האוצר וצה”ל אם לקנות את החומר או לא. מי שהכריע בסוף היה שר הבריאות דאז אהוד אולמרט, שהבין את החשיבות של אותם כדורים והחליט לרכוש. גם היום הדרג המדיני מבין את המשמעויות הרפואיות. חשוב לזכור שיש קשת רחבה של שיקולים שאינם רק של הדרג המקצועי. בסוף, לממשלה יש סמכות עליונה, ויש לה לפעמים שיקולים שגלויים לה ושהדרג המקצועי לא רואה אותם".

יצחק שמיר, יוסי אחימאיר (צילום: ראובן קסטרו)יצחק שמיר, יוסי אחימאיר (צילום: ראובן קסטרו)

שמיר התקשר

קשה לדבר על מלחמת המפרץ בלי להזכיר את המרגיע הלאומי, דובר צה"ל דאז, נחמן שי, ואת מערך ההסברה שהוביל אז, תוך שהוא זוכה לאמונו המלא של הציבור. “נושא ההסברה הוטל על מערך העורף והצבא, ונחמן שי היה דמות שנתפסה מאוד אמינה, מקצועית ומרגיעה", אומר פרופ’ שמר. "הוא אמר לנו מתי להיכנס לחדר האטום ומתי לצאת, איך להתנהג ולפעול, מתי לשתות מים, וכל זה יצר מצב שבו היה אמון מלא בקרב האזרחים, וכולם נשמעו להוראות. לא היו דיונים בתקשורת או ויכוחים בקרב הציבור - לא לפני המלחמה וגם לא במהלך המלחמה עצמה. ההנחיות הגיעו מהדרג הצבאי, ולא היה בכלל צורך באכיפה. כולם צייתו להנחיות".

אווירת חוסר הוודאות שקיימת בקורונה הייתה גם במלחמת המפרץ?
"בשעות הראשונות של המלחמה זרמו ידיעות לחמ”ל שלנו שיש נפגעים מנהריה ועד אשקלון. הידיעות הללו הגיעו מאזרחים ששמעו אזעקה בשתיים בלילה והעריכו דברים לא נכונים. אנשים נבהלו והזריקו לעצמם אטרופין כי חשבו שיש חומר כימי בטילים. הייתה עמימות. אני למשל נסעתי עם מסיכת אב”כ ברכב כי לא ידענו מה יוליד יום. אני זוכר שראש הממשלה שמיר התקשר באופן אישי לברר אם יש נפגעים. הוא היה מודאג ורצה לעשות חיתוכי מצב בין כל המידע שהתקבל לגבי נפגעים. הערכות מבצעיות הן דינמיות ומשתנות בעקבות מידע מודיעיני, ובמקרה של הנגיף - זה אויב שלא היה מוכר עד היום".

כחלק מתהליך הפקת לקחים לאחר המלחמה, הוקם פיקוד העורף ב־1992. "ההכנות למלחמה היו טובות, וההיערכות הייתה מלאה", אומר פרופ’ שמר. “גם למגיפות יש היערכות, אבל בסופו של דבר אתה מתכונן על פי היתכנות מסוימת. במלחמת המפרץ הייתה היתכנות על פי מודיעין שיירו פה טילים כימיים, שלא כמו מגיפה שמתרחשת פעם ב־100 שנה ועוצמתה לא ידועה.

כשאין מגיפה נראית לעין וכשלא ניתן לחזות את השפעתה ומאפייניה, אתה לא באמת יכול להכין מערכות של מחלקות דמה או להכשיר רופאים וכו’. מלחמת המפרץ הייתה אירוע ביטחוני שברמת המודיעין ניתן היה להעריך מה יהיו טיבו ומהותו, ומה תהיה התוצאה שלו, ולכן ניתן היה להיערך עם אמצעי הגנה. היה ברור אז גם שהאחריות היא של הצבא ומערך העורף. לעומת זאת, הקורונה היא מגיפה שטיבה אינו איום ביטחוני, ונשאלת כאן השאלה מי צריך לטפל בו. שם היה ברור שהצבא מטפל, וכאן יש חילוקי דעות מי יכול וצריך לקבל על עצמו את האחריות. כאן הצבא הוא מערך תומך ולא בעל הסמכות המלאה. המדיניות הטיפולית כאן שייכת למערכת הבריאות, וגם המוכנות של בתי החולים. במגיפה יש שיקולים רפואיים, כלכליים, אתיים, חברתיים ואנושיים, וזה נלקח בחשבון בתהליך קבלת ההחלטות".