רבות דובר על המסירות של הרופאים במחלקות הקורונה בבתי החולים ובמרכזים הרפואיים, המקדישים את מלוא מרצם בשנה האחרונה למאבק בנגיף, אך סובלים מתחושות שחיקה ותשישות בשל העומס הרב המוטל על כתפיהם. מאחוריהם ניצבים בני משפחותיהם, שמושפעים גם הם באופן ישיר מהמאבק הזה. “אני מרגיש כמו אשתו של חי”רניק במלחמה שיוצא בכל בוקר לשדה הקרב”, מתאר רון אבני־נחמן, בעלה של שירי אבני־נחמן, רופאה שעובדת במחלקת הקורונה בבית החולים בילינסון.

“אנחנו רגילים שהיא עובדת הרבה שעות, אבל בחודשים האחרונים היא חוזרת שבורה, תשושה ומרוסקת מעייפות. תוסיף לכך את הסגר שמקשה עלינו כי אני בעל עסק חיוני, ולילדים הקטנים שלנו אין מסגרת. אנחנו צריכים לתפעל את הכל ביחד. כמתבונן מהצד אני מרגיש שאשתי מביאה את העייפות והמתח שמלווים אותה בעבודה גם לבית, וזה קשה, אבל אנחנו מתמודדים וסופרים את הימים עד שתקופת הקורונה תיגמר”.

המשטרה אוכפת את הגבלות הסגר והנחיות הקורונה (צילום: דוברות המשטרה)



ד”ר ילנה פשקוב־קידר היא מנהלת מחלקת כתר א’ לקורונה במרכז הרפואה “שהם” בפרדס חנה. היא נשואה לשי פשקוב, ויחד הם מגדלים חמישה ילדים, שכדבריו, בקושי רואים את אמם. “המסירות של הרופאים היא 24/7 מתוקף תפקידם כרופאים, וללא קשר לקורונה”, הוא אומר.

“בתקופת הקורונה אנחנו מעט מאוד רואים את ילנה, וגם כשהיא מגיעה - היא עייפה ועדיין לא סיימה את יום העבודה, אלא יושבת הרבה פעמים על הטלפון והמחשב ומטפלת במקרים דחופים גם באמצע הלילה. ילנה עובדת מאוד קשה, אני מניח שכל הרופאים עובדים מאוד קשה בתקופה הזו. יש המון אחריות: גם לדברים שאולי ייראו למישהו קטנים - היא נותנת את מלוא הרצינות”.

איך הילדים מקבלים את האינטנסיביות הזו בעבודתה?
“זה מאוד קשה ומורכב. זה לא פשוט שאמא עסוקה ומגיעה עייפה, ולפעמים ארוחת הערב מתעכבת עד תשע בערב. גם בסופי השבוע אין לה שקט כי היא מקבלת המון מקרים וצריכה לטפל בהם מעכשיו לעכשיו. אלו לא מקרים שאפשר להקל בהם ראש, אלא נדרשת ערנות כל הזמן ויכולות פנומנליות למצוא תעצומות נפש כאלה. כל המשפחה בזה. אנחנו משתדלים לתמוך ולהבין”.

יש מתחים בבית?
“ברור שיש מתחים בבית, אבל אנחנו מבינים שיש עליה עומסים מטורפים ושהיא עובדת מאוד קשה, וצריך להכיל את זה. אנחנו מייחלים שהתקופה הזו תסתיים מהר כדי לקבל את ילנה בחזרה אלינו”.

“אני יודעת שקשה לילדים וקשה לשי כי לפעמים אני מגיעה רצוצה ורוצה קצת שקט בימים המטורפים האלה, אבל הם מקסימים ונותנים לי תמיכה מלאה למרות שהם במתח כל הזמן”, אומרת ד”ר פשקוב־קידר עצמה.

שי וילנה פשקוב (צילום: צילום פרטי)שי וילנה פשקוב (צילום: צילום פרטי)

החשש מרחף

ד”ר מעין איתן היא מומחית במחלקת קורונה במרכז הרפואי מאיר, נשואה לדביר ואם לשניים: בת 4 וחצי ובן שנה וחצי. “הקטן שלנו ממש נולד לתוך הסיטואציה הזו”, מציין הבעל דביר איתן. “זו סיטואציה לא פשוטה. אנחנו כמעט שנה בתוך הסיפור הזה, וזה מורגש בתוך הבית בצורה כזו או אחרת. מעין מגיעה שחוקה והעייפות מועברת לכולנו. היא לא הפסיקה להיות אמא ועדיין משתדלת לתפקד בחזית הזו, וזה מוסיף לתשישות”.

היו חששות לגבי סכנת הדבקה בגלל מקום עבודתה?
“כן, בעיקר בהתחלה היה חשש מאוד גדול לצד אי־ודאות. היא הייתה מגיעה הביתה ולא היינו נוגעים בה. אבל בהמשך החשש התמסמס כי הבנו שעם כל המיגון וכל ההקפדה, אפשר להתנהל בצורה בטוחה יותר”.

איך אתה מקל עליה?
“אני מנסה לעזור ככל האפשר כדי שהיא תדע שכשהיא מגיעה הביתה - הכל מתקתק, ואין לה מה לדאוג. אומנם אני פחות טוב בבישולים, אז היא עדיין עושה זאת, אבל בכל שאר מטלות הבית אני מטפל. אני עובד מהבית, אז במידה מסוימת אני עושה את רוב הדברים שהיא לא מצליחה לעשות כי היא עסוקה. בעיקר חשוב לנו לתת לילדים את הנוכחות שלה למרות העייפות הפיזית והנפשית שהיא מביאה איתה הביתה”.

איך בת ה־4 וחצי מקבלת את היעדרותה של מעין כל כך הרבה שעות?
“היא תמיד שואלת על אמא, זה לא קל לה. היא רואה הרבה פחות את אמא שלה מאשר בדרך כלל, ולכן אנחנו מנסים לתת לה את הנוכחות של מעין ככל האפשר ולהמטיר עליה הרבה מאוד חום ואהבה”.

מעיין ודביר (צילום: צילום פרטי)מעיין ודביר (צילום: צילום פרטי)


שירה גורן־בריקמן, אשתו של ד”ר שי בריקמן, רופא מומחה במחלקת הקורונה במרכז הרפואי העמק בעפולה, הייתה בהריון וילדה במהלך תקופת הקורונה את בנם השני. בתם הגדולה כמעט בת 4. “שי מאוד חשש שהוא ידביק אותי”, מספרת גורן־בריקמן.

“הוא חשב לישון בבית החולים ולא להיות איתנו עד שיהיה בטוח שהוא לא מסכן אותי או את הבת הקטנה שלנו. הייתה אי־ודאות, ועדיין, למרות שהדברים התבהרו, גם כיום הוא נמצא בחשש להידבק בבית החולים ולהדביק אותנו חלילה. החשש הזה תמיד מרחף בבית”.

הוא מדבר איתך על התחושות שלו?
“שי הוא לא מסוג האנשים שידברו יותר מדי על זה, אבל אני רואה שהוא מותש, מתוסכל ושפחות טוב לו, למרות שהוא מאוד אוהב את המקצוע שלו. אני מרגישה שלא פשוט לו ושלפעמים הוא איתנו, אבל המוח שלו שם. אני יודעת גם שאין מצב שהוא ייקח יום חופש כי זו התקופה הכי עמוסה שיש, והם תמיד נמצאים בחוסר צוות”.

ואיך הילדה הגדולה מקבלת את זה?
“מאוד קשה לה שאבא לא נמצא. לא מזמן הוא נכנס לבידוד לאחר ששהה בבית החולים ליד חולה מאומת, וזה היה מאוד לא קל להסביר לה מדוע היא לא תוכל לראות את אבא למשך שבוע וחצי. היא שואלת אותי הרבה שאלות על הקורונה וגם על אבא. הוא לפעמים יוצא לעבודה לפני שהיא מתעוררת וחוזר אחרי שהיא ישנה. אנחנו משתדלים לנסוך בה ביטחון. היא מתגעגעת מאוד, אבל היא מבינה את המצב ודואגת לו”.
שירה וד''ר שי בריקמן (צילום: צילום פרטי)שירה וד''ר שי בריקמן (צילום: צילום פרטי)

לשמור על ההווי

לא רק בני הזוג: עבודתם המסורה של הרופאים בתקופה זו משליכה כאמור גם על ילדיהם. יובל פרידלנדר, למשל, תלמיד כיתה י’, בן 15, מוצא עצמו דואג לאביו, פרופ’ צבי פרידלנדר, המנהל לסירוגין כמה מחלקות קורונה במרכז הרפואי הדסה עין כרם, ולאמו עלמה פרידלנדר, המשמשת כעובדת סוציאלית במחלקות הקורונה בהדסה.

“אני חווה בצורה הכי עוצמתית את היעדרות ההורים”, הוא מספר. “יש לי שני אחים גדולים, אחד בצבא והשני סטודנט. הם לא נמצאים בבית, ושני ההורים עובדים, אז אני רוב הזמן לומד לבד בבית. כשההורים באים הביתה, אז העבודה מגיעה איתם”.

איך זה בא לידי ביטוי?
“אבא מקבל טלפונים עד שעות מאוחרות ועובד מול המחשב על דברים שקורים בבית החולים וזקוקים לטיפול מיידי. אמא גם מתעסקת בעבודה אחרי שהיא מגיעה הביתה. בהתחלה גם היה חשש של ההורים להדביק אותנו בגלל שהם נמצאים כל הזמן במחלקת הקורונה, אבל בגלל שהם עשו בדיקות קורונה כל פרק זמן קצר, החשש ירד עם הזמן. זה לא קל, אבל כשההורים בבית, הם משתדלים לשמור על ההווי המשפחתי, גם כשהם עסוקים מאוד. בדרך כלל רוב זמן האיכות המשפחתי שלנו הוא בין כניסת השבת לצאת השבת. אנחנו משתדלים לנצל זאת עד כמה שאפשר”.

איך אתה נותן יד?
“תמיד הערכתי את העבודה של הוריי, אבל בזמן הקורונה אני מבין יותר את המשמעות והחשיבות של העבודה הזו בעזרה שלהם לאנשים אחרים, עזרה שמצילה חיים. אני מבשל ומכין להם אוכל ועושה את מטלות הבית כדי להקל עליהם וכדי שהם יוכלו לנוח כמה שיותר”.

אלון, בן 23, ושירי, 21, רוקח הם ילדיו של ד”ר אריאל רוקח, מומחה למחלות ריאה ומנהל היחידה לטיפול נשימתי במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. “כשהתחילה המגיפה פחדנו מאוד בבית", הוא מתאר.

"אחרי העבודה אבי היה מיד מתקלח, ורק אז היה אפשר להיפגש איתו. גם אז הוא תמיד היה יושב רחוק מכולם ולא נוגע בכלום. אחרי כמה חודשים כבר הבנו שכשהוא ממוגן היטב, הוא לא נדבק, וגם התרגלנו למצב, אז הפחד ירד מאוד. עכשיו כמעט אין פחד. הפחד שכן קיים זה שהוא עצמו יידבק. הוא כל הזמן מספר על רופאים ואחיות שנדבקו ושחלקם במצב קשה. זה מפחיד. אני חושב שהוא עצמו לא פוחד בכלל כי הוא סומך על הציוד ומתמגן היטב".

איך נראים המפגשים איתו?
“למרות שהוא עסוק עד מעל לראש בעבודה, הוא תמיד מוצא את הסבלנות ואת הזמן לדבר איתנו בפתיחות על החוויות שהוא חווה במחלקת הקורונה. ברגע שאבא נמצא רוב הזמן במחלקה, הרבה נופל על הכתפיים של אמא שלי כי היא דואגת לאוכל, לכביסה ולכל שאר מטלות הבית. זה לא קל. היא עובדת כמו שני אנשים ויותר”.

“אבא הוא אדם אופטימי וחזק ומשתדל להעביר לנו את האופטימיות שלו ולשדר לנו את הכוח והחוזק למרות התקופה הלא פשוטה”, מוסיפה הבת שירי. “גם כשקשה לו, הוא תמיד מתעניין בחיים שלנו ובדברים הפשוטים שקורים אצלנו, כמו איך הלך במבחן או בראיון העבודה”.

“הדבר הראשון שאבא עושה כיום כשהוא חוזר הביתה זה להיכנס לחדרים שלנו ולבדוק מה איתנו”, מוסיף אלון. “רק אחרי זה הוא מרשה לעצמו לנוח ולחזור לעבודה. בזמן הקורונה הייתי צריך ללכת למילואים. בארבע לפנות בוקר הוא קם מיוזמתו והכין לי סנדוויצ’ים. אני מעריץ אותו ואת כל הרופאים שנותנים מעצמם הרבה בתקופה הזו. אני בטוח שכל המשפחות חוות קשיים דומים, אך גם מפגינות סבלנות ורגישות וחשות גאווה גדולה”. 

אלון שירי ואבא אריאל (צילום: צילום פרטי)אלון שירי ואבא אריאל (צילום: צילום פרטי)