כמה זמן לוקח ללבוש את כל המיגון?
"פחות זמן מהרגיל, כי אנחנו כבר מכירים את התהליך. זה לוקח שבע דקות, אפילו פחות מזה. ואז נכנסים לתוך השטח האדום, הבירור נעשה בשטח הנקי קודם ודרך המצלמות אתה מסתכל כל הזמן, עוברים אחד אחד ומעבירים מידע. אחרי זה נכנסים לתת טיפול".

את זוכרת את הימים הראשונים של ההתמגנות הזאת?
"זה דבר קשה מאוד, אני זוכרת שהייתי מתמגנת ונכנסת ואני מרגישה כאילו אין לי אוויר אבל כמו פסיכולוג לעצמי אני אומרת לעצמי 'תירגעי הכול בסדר, את נושמת טוב, תמשיכי הלאה' ומסיחה את דעתי על ידי זה שאני ניגשת למטופל, מדברת איתו וכך זה ממשיך הלאה".

לא מזהים אותך?
"לא, אבל אני תמיד מציגה את עצמי, איך קוראים לי כדי שיידעו, הרבה פעמים קרה שבאתי שוב פעם ואמרו לי על פי ההליכה שלך זיהיתי אותך".

את יכולה לספר על המגע עם החולים, זו מילה קצת מורכבת.
"מגע זה מילה מאוד מורכבת כי בימים כתיקונם המגע הוא אחר והיום המגע אחר. אתה רואה שהמטופלים זקוקים להרבה יותר מגע בזה שאתה בא אליהם ומדבר איתם, מלטף אותם".

הם מבקשים את זה?
"הם לא מבקשים את זה, הם מבינים את המצב אבל מסכנים, הם חסרי אונים. מספיק שאתה יושב ומדבר איתם אתה מרגיש את הרווחה שיש להם. הם כל הזמן אומרים 'נו מה אתה אומר? יהיה בסדר? אני אצא מזה? יהיה לי טוב?' אתה כל הזמן יושב ומעודד אותם, לעודד זה מאוד חשוב ולדבר איתם".

מחלקת קורונה בבית החולים תל השומר, ארכיון (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: יוסי זלינגר, פלאש 90)

איך בוחרים את המילים?
"קשה, אני כל הזמן אומרת 'תעשה מה שאומרים לך תשתדל להיות רגוע ובוא נתקדם מפה' הרבה פעמים זה עובד באמת אבל הם מסכנים כי הם לא יודעים מה לעשות. במצב הזה שקשה להם לנשום אתה רואה את החוסר אונים, זה משהו שמשגע, פשוט משגע".

את נוגעת להם ביד?
"כן, כן. זה בעצם מה שנשאר, אין משהו אחר. או שאתה יושב לידם ואתה מדבר איתם או שאתה מחזיק את היד ואומר יהיה בסדר ומלטף אותו זו הדרך היחידה. הוא לא רואה אותך ממש פנים מול פנים עם פנים ברורות כדי להבין או לראות את הבעות הפנים שלך, הוא לא רואה את זה".

אני רוצה לחזור שוב לימים הראשונים, מה השתנה מאז?
"עכשיו אנחנו מרגישים יותר פתוחים, נכנסים יותר, מדברים יותר. בגל הקודם בהתחלה אנחנו פחדנו, גם על עצמנו וגם לא ידענו איך מגיבים. עכשיו זה הרבה יותר זורם".

הדריכו אתכם?
"לא קיבלנו שום הדרכה מהבחינה הזאת. קיבלנו הדרכה להתמגן אבל נפשית לא. אחרי תקופה מסוימת עשו לנו פעם אחת שיחה עם עובדת סוציאלית, שכל אחד יביע את הרגשות שלו וייפתח".

זוכרת מה היה?
"זו הייתה שיחה שבעצם אתה דיברת על כל החששות שלך, על התחושות שלך, על מראות הזוועה שראית כי אנחנו סוחבים איתנו הביתה דברים. אני רואה דברים שלא חוויתי אף פעם אז דיברו איתנו קצת אבל לרוב אנחנו מדברים בינינו, בין הצוות. ככה אנחנו פותחים, מדברים ואז אתה משחרר מעצמך".

יש מי שאומר אני לא מסוגל?
"לא, האמת שלא. אף אחד לא אמר משפט כזה אף פעם. באמת אף אחד לא אמר. אמרו אני מפחד או אני מבוגר. אבל אף אחד לא שמעתי במשך התקופה הזאת שאמר אני לא רוצה להיכנס או לטפל בחולים האלה – לא היה דבר כזה".

כמה נדבקו בצוות?
"לרוב האנשים שנדבקו מהצוות זה לא מתוך המחלקה אלא מהחברה בחוץ".

עד כמה את רואה בשבועות האחרונים את מה שמגדירים בחוץ כקריסה, העומס הולך וגובר?
"מרגישים את זה אבל אני לא יודעת, אנשים לא מבינים את המשמעות הזאת כי כשאני שומעת סגר ואני נוסעת לעבודה והכביש עמוס מבחינתי זה לא סגר. אין שום הבנה לאנשים. אנשים ממשיכים בחיים הרגילים שלהם ולא מבינים את זה".

עד שזה קורה להם.
"פעם אחת עשיתי שיחה עם משפחה שבאה לראות מטופל והוא אמר – אני בעצמי לא הבנתי מה זה עד שזה לא תקף את הבית שלי. ברגע שתקף את הבית שלי ובאתי לראות את אבא שלי פה אז אני מבין את המשמעות".

אנחנו רוצים לסיים את השיחה בסיפור אחד של מגע עם אחד החולים או החולות.
"לפני יומיים עבדתי לילה, היה מטופל שהגיע נושם עצמאית והתחיל להתקשות בנשימה בן 60. חובר למכשיר, לאט־לאט מצבו התדרדר ובאתי למחרת ללילה השני ואמרו לי שצוות איכילוב מגיע לקחת אותו לאקמו. זה כאילו קיבלתי מיליון דולר, כאילו הרווחתי משהו. זה תהליך שמחברים את החולים של שלוש שעות עד שהוא יוצא. כי הבנתי שהוא הולך לשרוד בעצם, זה בן 60 ללא מחלות רקע ואמרתי 'איזה כיף לשמוע' כי כבר היו לנו חולים כאלה שהשתחררו הביתה והיה כיף לשמוע את זה".

העומסים בבתי החולים: "החולים מבינים את המצב אבל הם חסרי אונים"

ריקי בן דוד, אחות במחלקת קורונה טיפול נמרץ בביה"ח בנהריה, סיפרה ב-103FM על חוויותיה מהעבודה הקשה עם החולים: "בהתחלה הרגשתי שאין לי אוויר כשהייתי לובשת את המיגון"