פעם צפיתי בסרט טבע, שהציג נחיל ובו מיליוני נמלים טורפות, הגומאות מרחקים עצומים באפריקה ומכלות כל אשר על דרכן - חי, צומח או דומם. נתיבן עבר לעתים על פני מכשולי מים, אך אלה לא עצרו בעדן. כשהיו מגיעות לנחל אירע מחזה מדהים: מאות מבין מובילות הנחיל היו משליכות עצמן למים ויוצרות בגופותיהן גשר צף, שעל פניו חצה כל יתר הנחיל.

אני זוכר ששאלתי את עצמי אם יש מקבילות לכך בחברה האנושית. קיימים בכל זאת שני הבדלים משמעותיים בין נחיל הנמלים הטורפות לבינינו: הנמלים האלה אינן טורפות האחת את רעותה; והן נהגו באופן הרואי, בכך שהקריבו עצמן מרצון להבטחת חייהן של הנמלים האחרות. ואילו אנחנו משלמים בחיינו בגלל האופן המחפיר שבו נוהגים בני אדם מסביבנו.

הפגנה נגד נתניהו במחאה על קורבנות הקורונה בכיכר הבימה בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

הרברט ג׳ורג' וואלאס אמר ש”ההיסטוריה האנושית היא מרוץ בין חינוך וקטסטרופה”. כיום ניתן לומר כי “המאבק בקורונה הוא מרוץ בין הרפואה המונעת והמחסנת ובין האווילות והאנוכיות האנושית”. הממשלה נמנעה, בגלל שיקולים פוליטיים, מלאכוף בנחישות ובאופן שוויוני את הנחיות הריחוק, המסיכות ומניעת ההתקהלויות, ומסמסה את תוכנית הרמזור של הפרויקטור הקודם פרופ’ רוני גמזו, שהכינה צעדי אכיפה דיפרנציאליים ברמות חומרה המותאמות למידת התחלואה בערים השונות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו אומנם פעל במרץ להבאת החיסונים לארץ, אבל קיווה שניתן יהיה להשיג תוצאות מבלי להכביד יד על מוקדי התחלואה ומפירי ההנחיות. מתקבל הרושם כי יותר משהייתה זו תקווה תמימה, היה כאן ניסיון שלא להרגיז את הבוחרים והשותפים הפוטנציאליים להרכבת ממשלתו. את המחיר בינתיים שילמו ומשלמים אלפים שנדבקו בנגיף ולא שרדו.

ואנחנו, אזרחי ישראל, שהתעלמנו כמנהגנו מההנחיות (כי אנו לא “פראיירים”) וזלזלנו האחד בבריאותו של האחר (למה מי הוא?), שכחנו כי חוסר ההתחשבות הזה יגבה גם מאיתנו ומקרובינו מחיר נורא. התנהגות לא הוגנת ולא מתחשבת היא התנהגות לא חכמה, אפילו במבחן האינטרס האנוכי; שהרי מי שחשב שהוא מתעלם רק מן הסדר הציבורי ומטובת זולתו, ראה כיצד ההתנהגות הזאת חוזרת אליו כבומרנג ופוגעת בו עצמו ובאהוביו.

אמר פעם אדם חכם: “אם כבר הפסדת, לפחות אל תפסיד גם את הלקח”. מגיפת הקורונה אינה המשבר הלאומי האחרון שניאלץ להתמודד איתו במזרח התיכון, היושב על חבית של אבק שריפה. למשברים לאומיים אחרים לא בטוח שיימצאו חיסונים יצירי־מדע. שם ניאלץ להתמודד קודם כל בעזרת חוסן לאומי, המושפע מאוד מן האמון שלנו במנהיגינו ומתחושת הסולידריות שלנו.

סקר של המרכז לקידום ההגינות בישראל העלה כי 70% מהציבור סבור כי אין תחושת סולידריות בקרב הציבור הישראלי, וכי הרוב המכריע גם משוכנע כי החלטות הממשלה בעניין הקורונה נבעו בעיקר משיקולים פוליטיים ואישיים.

בלי אמון במנהיגינו ואמון של האזרחים אלה באלה לא מנצחים במשברים לאומיים. אמון זה לא נוצר מאליו; הוא מתפתח בחברה המבוססת על הגינות כנורמה מנחה במרחב הציבורי. הגינות היא התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות ומצוקות. במשבר הקורונה התנהגנו כאילו יש לנו משאלת מוות סמויה, שהרי איפה אנחנו ואיפה ההגינות? אבל על כך בוודאי עוד נדבר לאחר סיום המשבר. בינתיים בואו נמשיך להתאבד בהמונינו.

הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל