גם איציק ליויאן, סגן אחות אחראית במחלקת ריאות במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא מקבוצת הכללית, חווה את הקורונה על בשרו. החל מהגל הראשון הפכה המחלקה שלו למחלקת קורונה א', וליויאן, 56, אח מוסמך, היה חלק בלתי נפרד ממנה. "באפריל נודע לי שנדבקתי בקורונה", הוא מספר. "היה רופא שהתלונן על תסמינים וכיוון שעבדתי סמוך אליו הייתי צריך לעשות בדיקה, ונמצאתי חיובי. יומיים הייתי בבית ואחרי כן התחלתי להרגיש קוצר נשימה, כאבים בחזה, בקושי נשמתי. הזמינו אמבולנס, בהתחלה הגעתי לטיפול נמרץ נשימתי, אושפזתי שם כמה ימים, ואחר כך הגעתי למחלקה שלי".
עם תחילת מבצע החיסונים הארצי היה ליויאן בין אלה שעסקו במלאכת החיסונים של צוות בית החולים. כיום הוא ממשיך לעבוד במחלקת הקורונה ומודה כי בגלל אשפוזו הוא חש יותר אמפתיה לאלה שחלו במחלה. "אני מדבר איתם הרבה יותר, כי אני כבר הייתי בצד השני. אני מספר להם מה עברתי, שיסתכלו עליי ויראו שיש להם תקווה", הוא אומר.
זה כעשרה חודשים עובדת דועא מדלג׳, 27, מכפר קרע, כסטאז׳רית לרפואה במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה. במסגרת הסטאז' היא עשתה סבב במחלקות שונות, ביניהן מיון ביולוגי לחשודים וחולי קורונה. בתחילת ינואר חלתה מדלג׳ בקורונה יחד עם משפחתה, לאחר שככל הנראה נדבקה מהם. היא נאלצה להישאר בבית עד להחלמתה. בהמשך היא שבה לעבודתה בבית החולים וביקשה לעבוד במחלקת מחלות זיהומיות א׳, המחלקה שבה מאושפזים מאומתי קורונה. היא לא תיארה לעצמה שאביה, נדיר, יתאשפז באותה מחלקה בדיוק ביום שבו החלה לעבוד בה. "כמי שחלתה והחלימה מקורונה, חשתי בטוחה יותר וביקשתי לסייע לצוות המטפל בחולי קורונה ולחולים עצמם", היא מספרת. "יש עומס כבד על הצוותים הרפואיים במחלקת הקורונה, וביקשתי להשתבץ במחלקה הזאת. יום לפני כן הגעתי בערב עם אבי למיון כי מצבו הידרדר והוחלט לאשפזו. יום למחרת הגעתי לעבוד במחלקה שבה מאושפזים חולי קורונה, אותה מחלקה שאבא אושפז בה".
אביה של מדלג׳ היה מאושפז שבוע במצב בינוני. "בפעם הראשונה בחיים הרגשתי תחושה של דאגה כל כך רבה, שאסור לי לפספס שום דבר: אם זה מההיבט הרפואי או הנפשי שלו", היא מספרת. "כמובן שבמקביל טיפלתי במסירות גם בשאר החולים שבמחלקה. הייתי מפיצה להם אנרגיות טובות, אומרת: 'גם אבא שלי נמצא פה'".
בימי שגרה האחים אלונה וקסמן, 42, ואריי גדייב, 33, עובדים במחלקות שונות במרכז הרפואי העמק בעפולה, היא כאחות מוסמכת במחלקה כירורגית, והוא כאח מוסמך במחלקה הפנימית. הקורונה הפגישה ביניהם בעבודתם. "אחי עבד במחלקת קורונה חמישה חודשים", מספרת וקסמן. "הוא הגיע למחלקת הקורונה בגל השני, ואני הצטרפתי אליו בגל השני למשך שבועיים. חזרתי לשם גם בגל השלישי ושוב יצא לנו לעבוד יחד. לרוב, אחים לא עובדים יחד באותה מחלקה מבחינת מדיניות, אבל לא הייתה ברירה, כי היו צריכים כוח אדם. יצא לנו אפילו לעשות כמה משמרות חופפות, וזה היה מאוד נחמד. התלהבתי שיוצא לנו לעבוד יחד. גם אריי מאוד שמח, אפילו היה אוסף אותי מהבית. אחי היה יותר עם המונשמים, אני יותר עם האנשים שהיו במצב עצמאי יותר. במשך שלוש השנים האחרונות עברנו כמה דברים לא פשוטים במשפחה. איבדנו אח ואבא, ואני כמעט איבדתי את בעלי מהתקף לב. לאחי היה קשה במחלקת הקורונה, כי זה היה מזכיר לו איך שהוא היה כל הזמן ליד המיטה של אח שלנו. כל פעם כשהיינו נכנסים יחד למחלקה, הייתי נותנת לו יד, שואלת אם הוא רוצה שאעזור לו. יש לנו קשר מאוד מיוחד".
"אלונה קצת איזנה אותי", מוסיף גדייב. "היא עזרה לי נפשית, היה לי קל יותר כשהיא לידי. גם אני תמכתי בה. זה לא היה פשוט לראות אנשים נפטרים. היה מצב שהנשמנו גם בני 50. כשהגילים של הנפטרים החלו לרדת, היה לאלונה קשה מאוד לראות את זה ואני תמכתי בה".
"אחי היה עוזר לי בכל מה שאפשר, גם פיזית - למשל להחליף לחולה חיתול", מוסיפה וקסמן. "הוא גם היה מבחין אם אני נכנסת למצב שבו קשה לי לראות את מה שהולך שם. אלה מראות לא קלים, והוא היה מנסה להרגיע ולעודד. באחת השבתות, למשל, טיפלתי בשתי חולות. יומיים לאחר מכן הן נפטרו. בכיתי והתקשרתי אליו. היו גם חולים שטיפלנו בהם יחד. היינו מדברים על החולים גם מחוץ לבית החולים. טיפלתי למשל בחולה כשאחי לא היה במשמרת, ואז כשהגעתי אליו לארוחת ערב, הוא סיפר לי שהחולה נפטר. לקחתי את זה קשה אחרי שטיפלנו בו ביחד".
כיום השניים חזרו לעבוד במחלקות המקוריות שלהם. "הספיק לי מהקורונה", מודה גדייב. "אני רוצה קצת לנוח מהמחלקה כי אלה מראות לא קלים", אומרת גם וקסמן. "אבל אני משערת לעצמי שאם התחלואה תימשך, ניפגש שם שוב".
התרעות פיקוד העורף