"היה פחד ענק של כולנו": מנהלי מחלקות הקורונה מציינים שנה לפרוץ המגפה

בסוף פברואר 2020 המריאו ארצה הנוסעים הישראלים מספינת “דיימונד פרינסס”, שנודעה גם בשם “ספינת הקורונה”, אשר בה התפרץ הנגיף והדביק מאות נוסעים. הישראלים מהספינה, שחלקם טרם נדבקו בנגיף באותה עת, הגיעו לבדיקות ראשונות בבית החולים שיבא־תל השומר, היישר אל ידיו הנאמנות של ד”ר גדי סגל, מנהל מחלקה פנימית ט’ שנקרא לדגל.

"בהתחלה פתחנו בית חולים שדה מחוץ לקמפוס כדי לקלוט את 11 הישראלים שיצאו שליליים בבדיקות הקורונה שערכו להם ביפן, והם היו גם א־סימפטומטיים כך שנערכנו לבידוד ולא לטיפול”, משחזר ד”ר סגל כעת. “ברגע שדברים התבהרו יותר, וכיוון שבבית חולים שדה אין רופא פנימאי, נקראתי לנהל את המשימה והתייחסתי לזה בהתחלה כמו קייטנה. לא חשבתי ולא פיללתי שזה יגיע לממדים שזה הגיע”.

למה?
“כי לא חשבנו שזה יגיע לארץ. יש דברים שהיום אנחנו יודעים על המחלה, ואז לא ידענו. הכל השתנה כשגילינו שיש חולה אחת חיובית שעדיין לא היו לה סימפטומים. קיוויתי שבזה העניין ייגמר, אבל אז התחילו להגיע חולים נוספים מאיטליה, וזה היה מפחיד. הם לא יכלו ללכת בעצמם ולתפקד, ולכן היינו צריכים לסייע להוביל אותם למחלקת הקורונה שפתחנו במחלקת פנימית ט’”.

איך הייתה ההתארגנות הראשונית?
“האמת שלא ידעתי מה עושים, אבל גם היום אני לא יודע. ההבדל הוא שאז לא ידעתי ולא היה לי ניסיון, והיום אני לא יודע ויש לי ניסיון רע. זה באמת פרק שחור בהיסטוריה של העולם בכלל ושל הרפואה בפרט. ברגע שהבנו שזו הולכת להיות מחלקת קורונה, החלטנו לייצר מסגרות אורגניות, כלומר להעביר את החולים למחלקת קורונה שהורכבה מאותו צוות במחלקה שעובד ביחד ומכיר זה את זה. כשחזרתי למחלקה אחרי שבוע וחצי בבית החולים שדה, כולם ברחו ונכנסו לחדרים כי פחדו להידבק”.

איך הצוות הרפואי הגיב למחלקת הקורונה הראשונה בישראל?
“היו חששות רבות, אבל תיארתי לצוות את פני הדברים, הסברתי שאנחנו פועלים לפי הנחיות היחידה למניעת זיהומים ואמרתי להם שלא אכריח אף אחד לבוא איתי בכוח. מי שיגיד שהוא מפחד - ישוחרר והדבר לא ייזקף לרעתו. לשמחתי, 98% מהצוות בא מיד. זה היה מפתיע ומרגש. התמגנו בתלבושות, למדנו את השיטה די מהר ובנינו תשתית מסיבית. בשלב מסוים גם הקולגות שלי, מנהלי מחלקות פנימיות מכל הארץ, באו עם הצוות שלהם כדי לראות וללמוד איך לשכפל את סביבת העבודה הזו למחלקות הקורונה הבאות שהם פתחו בבתי החולים שלהם”.

מה היה סוג החולים הראשונים?
“החולים באותה עת התחלקו לשני סוגים: חולים אמיתיים, ואנשים שבאו לבידוד. אז עוד לא היו מלוניות קורונה ובידוד ביתי. כל מי שנמצא בשרשרת ההדבקה – הגיע. בהתחלה זה היה בשליטה, אבל ברגע שזה יצא משליטה, היינו צריכים להיערך לכך ולהפריד בין חולים קלים לחולים קשים. כיום כמובן רק חולים בדרגה גבוהה ובמצב קשה מאושפזים במחלקות הקורונה, אבל אז הייתה אי ודאות והתמודדנו איתה”.

איך היו תגובות החולים?
“היה הרבה פחד של הצוות הרפואי ושל המאושפזים. הם הרגישו כמו אסירים כי זה לא היה אשפוז מבחירה. היו רבים מהם עם רגשות אשמה, שבגללם זה נדבק וההוא נדבק. היינו צריכים להסביר להם שהם לא אשמים וזה לא בשליטתם”.

ד”ר הווארד אוסטר, מנהל מחלקה פנימית א’ מבית החולים איכילוב, הקים במרץ 2020 את מחלקת הקורונה הראשונה בבית החולים. “אחד הדברים המרגשים היה שיתוף הפעולה המדהים בין אנשי הטכניקה, הלוגיסטיקה, צוות המחלקות האפידמיולוגיות, הרופאים והאחיות שנרתמו לחשיבה כיצד אנחנו יכולים להעניק את הטיפול המיטבי מצד אחד ולהיות מוגנים בעצמנו מצד שני”, הוא מספר. “קיימנו הרבה ישיבות בהתחלה ובנינו תוכנית טיפול באנשים תוך שימוש ברפואה מרחוק ובאמצעי המיגון היעילים”.

לדברי ד”ר אוסטר, אחד הצעדים הראשונים שננקטו היה לסייע לחולה לזהות את הצוות הרפואי. “תחשוב שאתה שוכב לבד במיטה בחדר מבודד, ללא משפחה וללא חברים, ומגיע אדם מכוסה מהראש עד אצבעות רגליו, ואתה לא יודע מי הוא ואם הוא רופא או אחות או כוח עזר”, הוא אומר. “לכן מההתחלה התחלנו לשים מדבקות עם שם ותפקיד, ובהמשך גם הדבקנו תמונות שלנו כדי לנסוך ביטחון והרגעה במטופלים".

"חילקנו את המחלקה לשלושה מתחמים: חולים במצב קל נמצאו במתחם אחד חולים במצב קשה אושפזו במחלקה פנימית, וחולים במצב קשה מאוד אושפזו במחלקת הטיפול הנמרץ. בהמשך גם חשבנו על דרך להפגיש בין קרובי משפחה של החולים במצב אנוש שלא ידענו אם ייצאו מזה כדי שיוכלו להיפרד מיקיריהם כמו שצריך”.

“המחלקה שלנו קיבלה הנחיה שכל חולה חשוד לקורונה – יתאשפז אצלנו, ואני זוכר שחברי הצוות היו בהלם, והייתה תחושת בהלה ואי־ודאות”, מתאר פרופ’ אלון גרוסמן, מנהל מחלקה פנימית ב’ בבית החולים בילינסון, שהקים את מחלקת הקורונה הראשונה בבית החולים.

"היה פחד ענק של כולנו להיכנס לחדר המבודד, והגדרנו לחולה בטלפון מה לעשות. רק כשהגיע החולה השני היו שני אמיצים שהתלוו אליי לחדר. לא הכרחנו אף אחד להיכנס, כי ידענו שהפחד יכול לפגוע בתפקוד, ולכן אפשרנו למי שהיו לו חששות נוראיים לעבוד במחלקה אחרת. לאט־לאט התחלנו לקבל יותר ביטחון ולסמוך על המיגון".

"רוב החולים שהגיעו אלינו היו מאיטליה ומארצות הברית, והם היו ברובם במצב קל. הדבר הבולט ששמתי לב אצל החולים בתקופה ההיא היה רגש האשם. הם הרגישו שיש להם אות קין על המצח. העבודה העיקרית שלנו הייתה להרגיע אותם ולנהל איתם שיחות כדי להעלות את המורל. בגל השני כבר התחילו לזרום אלינו גם חולים מאזור הצפון והתחלנו להתמלא עד שבגל השני היינו הראשונים לפתוח את החניון של בילינסון כמחלקת קורונה שמנתה 200 מיטות”.

“זה היה אתגר בשבילי ולכל הצוות, אבל לא היה לי ספק שאוביל את זה ברצון כי חלק מהרפואה ומהעבודה היומיומית שלנו זה לענות לאתגרים כאלה”, מבהיר גם פרופ’ לאוניד ברסקי, מנהל מחלקה פנימית ו’ בבית החולים סורוקה, שניהל את מחלקת הקורונה הראשונה בבית החולים. “מההתחלה הצוות שלי - גם בכירים וגם צעירים וגם רופאים ממחלקות אחרות - אמרו שהם מוכנים להצטרף אליי למשימה הלא פשוטה הזו. זה ריגש והרשים אותי”.

“הרגעים הראשונים לוו בהתרגשות גבוהה ובפחד מהתנאים החדשים והמחלה החדשה”, מתאר ד”ר רמזי קורד, מנהל מחלקת הקורונה הראשונה בבית החולים שערי צדק בירושלים, שנפתחה גם היא במרץ 2020. “לאט־לאט המצב השתפר והפך להיות יותר מעניין ונתן לנו הזדמנות להכיר יותר את המחלה ואת דרכי ההתמודדות איתה”.

על הקצה

לדברי פרופ’ ברסקי, בתחילת הדרך של מחלקות הקורונה, החלה להתגבש ערבות הדדית בין מנהליהן  בבתי החולים ברחבי הארץ: “פתחנו קבוצת ווטסאפ לכולם והתחלנו להעלות רשמים, חוויות, כל אחד נתן טיפים ועצות מהניסיון שלו. התמיכה הזו עזרה לנו מאוד”.
דמיינתם אז שהקורונה תגיע לממדים כאלה?

ד”ר סגל: “כשרק הכשרנו את מחלקת הקורונה הראשונה, מנהל בית החולים שיבא־תל השומר, פרופ’ יצחק קרייס, ביקש שנכין ארבע מיטות למונשמי טיפול נמרץ. הבטתי על המיטות וחשבתי שזו סתם הגזמה. בסוף הסתבר שטעיתי. אלו היו ימים קשים שחקוקים חזק במוחי”.

ד”ר קורד: “דמיינתי שזה ייקח הרבה זמן, אבל לא חשבתי שאהיה בעצמי בתוך הלופ הזה במשך שנה”.

פרופ’ גרוסמן: “היו בינינו לבין עצמנו הימורים לגבי מספר החולים, ואף אחד לא הימר אפילו על 5,000 נדבקים. האופטימיים הימרו על 1,000 נדבקים והפסימיים על 3,000. לא שיערנו שזה יחנוק את המדינה, אותנו ואת המשפחות שלנו בצורה כזו”.

ד”ר אוסטר: “כשראינו מה קורה בעולם, ידענו שזה יהיה משהו מאוד רציני, קשה ומאתגר. היה קשה לדעת כמה זמן זה יימשך. לא בטוח שהייתי יכול לנבא את סדר הגודל הזה”.

פרופ’ ברסקי: “לא חשבתי שזה יהיה כל כך ארוך וקשה”.

איך התמודדתם עם העומס אז וכיום?
ד”ר סגל: “יש בארץ 120 מחלקות רפואה פנימית וכמה עשרות מחלקות טיפול נמרץ שנאבקות בנגיף. במשך כל השנים שאני רופא, המקומות האלה עובדים בעומס שהוא מעל ליכולתם, כך שהעומס לא חדש ואנשי הצוות הם לא אנשים שקל להבהיל אותם. זו מערכת שרגילה לעבוד בעומס כבד. האם איכות הטיפול נפגעה מזה? התשובה היא כן, לצערי”.

פרופ’ גרוסמן: “זה קשה מאוד, אבל יש הרבה תמיכה הדדית. הרבה שיחות בינינו לבין עצמנו, שיחות עם החולים. חלק אף נעזרו בפסיכולוגים. אנשים סיפרו מה הפריע להם ומה היו הדילמות שלהם, וזה עוזר להתמודד עם העומס. היו המון דילמות מקצועיות ומוסריות, אבל התגברנו עליהן ביחד”.

ד”ר קורד: “יש שחיקה מסוימת, אבל זה מדהים איך הבנאדם יכול למתוח את עצמו. אנחנו מגלים יכולות שלא חשבנו שיש בנו. התמיכה של בית החולים והצוות, של המשפחה והחברים, וההצלחות בתוך המחלקה - נותנות לנו את הכוח להתמודד. גם תמיכת הציבור מעודדת. כל תמיכה ומכתב תודה מרגשים אותנו מאוד ונותנים לנו כוח”.

ד”ר אוסטר: “אנחנו דואגים זה לזה ותומכים זה בזה. הצוות מנוסה בעבודה עם עומסים”.

פרופ’ ברסקי: “אצלנו בארץ מידת העומס נמוכה לעומת שאר המדינות, והמחלקה שלנו רגילה לעומסים ורגילה לחולים מונשמים וקשים, ולכן אולי בארץ היה לנו יותר קל להפוך למחלקת קורונה ולעשות את כל הדברים שנדרשנו לעשות באופן די מהיר. אנחנו מבינים שאנחנו חייבים לעשות את זה עכשיו בתקופה כזו ואף אחד לא מתלונן על כך”.

דובר לא מעט על קריסת מערכת הבריאות. חוויתם את זה על בשרכם?
ד”ר סגל: “יש מונחים שהשימוש בהם משתרש עמוק, וכבר אי אפשר להשתחרר מהם. זה יוצר יותר נזק מתועלת. אף אחד לא חשב לדעתי שמערכת הבריאות באמת תקרוס. הרעיון היה לשטח את העקומה כך שספיקת בתי החולים תהיה הולמת לכניסת חולים חדשים. גם כשאני עובד ב־80% תפוסה, והחולים במצב קשה – אני מתפקד. ברור שהחולים לא מקבלים טיפול אופטימלי, אבל הדיון הוא מורכב יותר ולא תמיד מתאים לבמה הציבורית”.

ד”ר קורד: “החששות, בייחוד של הציבור, כן היו מוצדקים בשלב מסוים, בייחוד בשיאם של הגל השני והגל השלישי”.

פרופ’ גרוסמן: “אם לא היינו עושים סגרים, היינו מגיעים למצב שהיינו צריכים לבחור את מי להציל. היינו מאוד קרובים לזה, אבל לא יצא לי לאורך כל התקופה לקבל החלטה שלא ישנתי איתה טוב בלילה. היו לי החלטות קשות, אבל לא הייתה שום החלטה שקיבלתי בגלל שלא היו משאבים במערכת. לא הגענו לקריסה, אבל היינו כל הזמן על הקצה, בייחוד בשיא ההתפרצות השנייה והשלישית”.

ד”ר אוסטר: “אני לא חושב שמערכת הבריאות שלנו קרסה, אלא להפך: היא הראתה יכולת לתפקד ולטפל”.

פרופ’ ברסקי: “אני מאוד מעריך את מה שעשינו במדינה. עשינו הכל בשביל לתת מקסימום תנאים לצוותים הרפואיים לטפל בחולים”.

מילה טובה

מלבד ד”ר סגל וד”ר קורד, שעדיין מנהלים את מחלקות הקורונה, יתר הרופאים שבו לתפקידיהם. “בסבב הראשון ניהלתי כמה חודשים, חזרתי לתקופה למערך הפנימיות, וחזרתי שוב לקורונה”, מספר ד”ר סגל. “לא הייתה לי התלבטות אם לחזור. אני מרגיש אחראי על הצוות שלי ועל החולים. אין ברירה אחרת”.

“אני אוהב את התפקיד הזה”, אומר גם ד”ר קורד. “אני מרגיש שזו סוג של שליחות שאני מלווה מהיום הראשון. זה חלק בלתי נפרד מהעבודה שלי עכשיו. זה חשוב לי באופן אישי”.

“אני רופא וצריך להיקרא למה שקוראים לי. אם אני אשמח לכך? פחות”, אומר פרופ’ גרוסמן על האפשרות שישוב לתפקיד. “בקורונה יש מעט איך לעזור, זו מחלה שהטיפול בה הוא בעיקר מניעת הידבקות. לכן רוב מה שאנחנו עושים זה לתת מילה טובה ועזרה נשימתית. זו חוויה לא קלה לעבוד במחלקת קורונה: מגיע אליך בן אדם בריא שיום אחרי זה הוא מונשם ויום למחרת הוא נפטר. זו הסיבה שלא הייתי שמח לחזור לנהל מחלקה כזו. קשה לחיות עם תחושת חוסר האונים וחוסר היכולת לעזור למצוקה קשה. אבל לא הייתי מוותר על החוויה שחוויתי כי היא הפכה אותי חד־משמעית לרופא יותר טוב”.