ענף המסעדות ובתי הקפה, שנפתח מחדש לפני שבוע על פי הנחיות התו הירוק, עבר בשנה האחרונה טלטלה שכמוה לא ידע לפני כן. "המשבר הזה היה הגדול מכולם", מודה יקי כביר, הבעלים של מסעדת "סרפינה" שבצפון תל אביב, שנפתחה בספטמבר 2019 והספיקה להיות פתוחה לקהל עד מרץ 2020.

"במלחמת המפרץ אף פעם לא סגרנו את בתי הקפה והמסעדות, גם בפיגועים שהיו בזמנו במרכז תל אביב מעולם לא ביקשו מאיתנו לסגור מסעדה. זו הפעם הראשונה אי פעם שאנחנו מתמודדים עם נגיף כזה ובמקביל עם חוסר ארגון וחוסר שקיפות. זה גרם לתוהו ובוהו עמוק בעסקים הקטנים והבינוניים".

"זו הייתה שנה קשה, שנה של אי־ודאות, אבל הרבה אנשים גם למדו לחיות עם זה, לצמצם, להמציא את עצמם מחדש", אומר גם השף שאול בן אדרת, הבעלים של המסעדות "התרנגול הכחול" בתל אביב ו"קימל בגלבוע", שמוציא גם טיולים קולינריים לאיטליה ונמצא בתחום למעלה מ־30 שנים.

השף־קונדיטורית, קרן קדוש, מבעלי "קפה קדוש" המיתולוגי בירושלים, הופתעה גם היא מההתרחשויות. "שנת הקורונה התחילה כהלם מוחלט", היא אומרת. "זו לא הייתה איזושהי מלחמה שיודעים לנתח ולצפות את המצב, אלא משהו שהוא מאה אחוז לא ברור".

קרן ואיציק קדוש, קפה קדוש (צילום: אבישג שאר ישוב)
קרן ואיציק קדוש, קפה קדוש (צילום: אבישג שאר ישוב)


כמו בעלי המסעדות ובתי הקפה, כך גם בעלי הפאבים חוו על בשרם את המכה הזו. "בדיוק לפני שנה נולדה לי עוד ילדה, הפכתי אבא לשלושה, וכמה ימים לאחר מכן הבנתי שסוגרים לי את העסק", מספר זוהר ניב, מבעלי "בית המרזח" ברמת ישי המהווה פאב, ומתחם אירועים והופעות.

"קיבלנו הוראה לסגור הכל בשיאו של חג פורים שבו היו אמורים להתקיים אצלנו כ־40 אירועים. כמו כן, לפני פורים נכנסנו להשקעות של מאות אלפי שקלים כדי להנגיש את המקום לנכים. אירועי פורים היו אמורים להחזיר את ההשקעה הזאת, אבל מצאנו את עצמנו עם התחייבויות ענקיות, תשלום שכירות, סחורה ל־40 אירועים, כמויות עצומות של אוכל ושתייה. ואז הדלת נסגרת ואין עם מי לדבר, הממשלה לא נותנת לך אופק. אתה, שהאכלת 40 משפחות, לא יודע מה קורה ואיך אתה מאכיל את שלושת הילדים שלך".

זוהר ניב (צילום: אדיר אסרף)
זוהר ניב (צילום: אדיר אסרף)

נחיתת אונס

על רקע התפשטות הקורונה, ב־15 במרץ 2020, בדיוק לפני שנה, נכנסו לתוקפן הנחיות חדשות שבמסגרתן הופסקה כליל תרבות הפנאי, כולל מסעדות, בתי קפה ופאבים. מאז הם כמעט לא נפתחו לקהל הרחב, אלא רק סיפקו משלוחים או פעלו בתקופות שבהן אושרה מכירת מזון בטייק־אוויי. עסקים רבים בענף לא שרדו. רבים מאלה שהצליחו לשרוד את השנה הזו התאימו את עצמם למציאות החדשה.

"המקום היה סגור כל הזמן", אומר ניב. "ביוני חזרנו לעבוד למשך חודש, סגרנו שוב אירועים, ואז שוב סגרו אותנו ושוב פעם אתה מוצא את עצמך בלי כלום. הבנתי ש'אם אין אני לי, מי לי'. עשינו גיוס המונים בהדסטארט כדי להחזיר בעיקר מקדמות של אירועים, לשלם כסף לספקים השונים. גייסתי 220 אלף שקלים בהדסטארט, ובתמורה נתתי שוברים של שירותים שהמקום שלי ייתן בעת שבה הכל ייפתח. כמו כן, עשינו בבתים של אנשים כל מיני סדנאות קוקטיילים לפי הכמות המותרת של ההתקהלות. הדברים הללו, בנוסף למענקים שאי אפשר להוריד מכוחם, עזרו לנו לשרוד. זה חד־משמעית לא מכסה את כל ההוצאות השוטפות וההפסדים, אבל כן נותן אוויר לנשימה, בתוספת לכסף שאני והשותף שלי הוצאנו מכיסנו".

קדוש: "בית הקפה עצמו היה סגור רוב הזמן. המאפייה עבדה לסירוגין. לפני הסגר הראשון הקונדיטורים שלי נדבקו בקורונה וגם אני נדבקתי, אז נאלצנו לסגור שבועיים לפני הסגר. בסגר הראשון נתנו כמות מטורפת של ביצים, פירות וירקות לכל השכונה במקום לזרוק. כיוון שאנחנו מקום שקיים 50 שנים, אין לנו את דמי השכירות המטורפים של עסק שרק פתח לאחרונה. ירדה לנו ההכנסה של בית הקפה, אבל המאפייה עבדה.

זה לא שבר אותנו כי אנחנו עסק ותיק, אבל כאב לנו מאוד על העסקים שסביבנו. המון שנים הייתה דרישה שאני ואיציק, בעלי, נלמד קונדיטוריה, אבל לא היה לנו זמן. בקורונה לקחנו צוות צילום וצילמנו שתי סדנאות שמכרנו אותן: סדנה של קינוחי ויטרינה, שבה לימדתי להכין את הקינוחים המובחרים שלנו; וסדנת קרואסונים של איציק. מצד אחד הייתה מכה כלכלית, מצד שני פיתחנו את העסק של הסדנאות".

כביר: "עבדנו במתכונת של משלוחים וגם טייק־אוויי כשההנחיות אפשרו זאת. השקענו בפתיחת המקום 11 מיליון שקלים. לפי התוכנית העסקית, בתוך עשר שנים היינו אמורים לכסות זאת, פלוס רווח תפעולי מסוים. פשוט את השנה החולפת מחקנו לחלוטין, שנה אחת נעלמה. כמו כן, כשאתה פותח מסעדה, התקציב הולך על ההתחלה ליחסי ציבור ושיווק. לכן כשסגרו אותנו זמן קצר אחרי הפתיחה, הכסף הזה הלך לפח. עכשיו זה כאילו פתחנו את המקום מבראשית. אני מקווה שלא יסגרו אותנו שוב".

בן אדרת: "המסעדות שלי היו סגורות במהלך כל התקופה הזאת. לא עשיתי משלוחים, כי זה לא היה כלכלי עבורי. מעטים המקומות שבאמת ידעו ליצור את הטייק־אוויי הנכון ולהרוויח. לפי ההערכות, 20%־25% מהמקומות נסגרו כבר או ייסגרו. זו הייתה מכה כלכלית לא רק לבעל הבית. יש גם עובדים, ספקים, זה גלגל שעוטף הרבה אנשים מסביב. הכנתי ערכות 'כן שף' - מארזים מדליקים לבישול ביתי של ריזוטו ושל פסטה, המגיעים עם שליח עד הבית. זה עבד לא רע בכלל. עשיתי גם גיוס המונים, מכרתי גם שוברים למועד שבו אפתח, וזה עבד נהדר. הלקוחות שלנו קנו וזה מאוד ריגש אותנו. הרבה מהזמן ניצלנו גם לתרומה לקהילה, בישלנו למשל במעון לנשים מוכות".

שאול בן אדרת (צילום: ירון ברנר)
שאול בן אדרת (צילום: ירון ברנר)


מעבר לחוסר הוודאות הכלכלית, מה הכי הקשה עליכם בתקופה הזו?
כביר: "אני הגבתי מהר, צמצמתי מהר בכוח אדם, מתוך 150 עובדים – הוצאתי 120 לחל"ת. בתוך שבועיים גם התחלנו לעשות משלוחים. הייתי בטוח שאם אני מנהל טוב ויודע לנהל את העסק שלי לפי הספר, אז גם הממשלה תנהל זאת יחד איתי כדי לשמור עליי. אבל בסופו של דבר המסעדן הקטן עמד מול כל החזיתות: הממשלה, בעלי הנכסים, הספקים, רישוי עסקים ועוד. זה לא משנה כמה הניהול שלי היה מצוין בעת המשבר, מישהו מעליי לא ניהל את המשבר כמו שצריך, וזה התגלגל לרמת הפרטאץ'. לא הייתה רגישות לכלום, היה המון ברדק".

בן אדרת: "אני בן אדם שרגיל כל הזמן לעשות, ליצור ולעבוד ללא הפסקה. החודשיים הראשונים שבהם לא עבדתי היו כמו בחלום, אבל אחר כך קמתי בבוקר ולא היה לי עניין. זה נורא מתסכל. בשנה הזו הייתי יותר עם המשפחה, למדתי לשמור יותר, לא לבזבז על שטויות ומצד שני ליהנות כמה שיותר. זה לא אומר לנסוע לפריז, אלא סתם לשבת ולראות את השקיעה או לטייל בנופים של ארץ ישראל".

סומכים על העם

ארבעתם מודים כי מדובר בסיטואציה חסרת תקדים. "אני זוכר הרבה משברים שקשורים בפיגועים ובמלחמות, אבל מצב כמו הקורונה לא היה אף פעם", אומר בן אדרת. "זו ממש טראומה".

"הקורונה לא דומה לשום דבר", אומרת גם קדוש. "המקום שלנו נפתח ב־1967, על ידי מאיר קדוש ז"ל, אביו של בעלי. הוא סגר את המקום לפרק זמן קצר, יצא להילחם, חזר והמקום נפתח שוב ולא נסגר מלבד בחגים ובשבתות. כשהיו פיגועים, ידענו לשים מאבטח, ואילו הקורונה זו מלחמה מול משהו לא ברור. דבר כזה לא היה. גם עכשיו, אחרי שפתחנו ואנשים רוצים להזמין מקום לעוד כמה ימים, אנחנו אומרים להם שאי אפשר, כי את לא יודעת מה יקרה מחר. את יכולה להתמודד מעכשיו לעכשיו. הנה, פתחו לנו את המסעדות, אבל אולי בפסח נסגור שוב?".

"המקום שלי קיים 21 שנים, וזהו המשבר החמור ביותר ושום דבר לא מתקרב אליו", אומר גם ניב. "כשהיו מבצעים ומלחמות היו הרבה מכות בכנף, אבל כאן אנחנו חווים התרסקות. זו ממש נחיתת אונס. תמיד הרגשתי שהמדינה מאחוריי, ואילו הפעם אני מרגיש שהשאירו אותי לבד במערכה".

יקי כביר (צילום: יח''צ)
יקי כביר (צילום: יח''צ)


לאחר הפתיחה המחודשת אתם מרגישים אופטימיות?
ניב: "אני אומנם יכול לפתוח, אבל כרגע בוחר לשבת על הגדר ולהמתין לראות מה קורה עם המגיפה ומה הולך לקרות אחרי הבחירות. תמיד יש אופטימיות. בשנה החולפת היה לי יותר זמן להיות עם הילדים שלי, אני יותר רגוע, אבל חושב שהמדינה לא מילאה את חלקה בעסקה".

בן אדרת: "אנחנו בציפייה שהדברים ישתנו, שאחרי הבחירות יהיה קצת שקט, שכולם גם יתחסנו במהרה ונצליח לחזור לחיים נורמליים".

כביר: "יש אופטימיות, דווקא בגלל העם שלנו. ישראלים מאוד אוהבים לחיות, להחזיר את החיים חזרה, ומהר. בסופו של דבר, אני סומך על העם ולא על הממשלה".