פרופ’ חזי לוי, מי שמכהן בעשרת החודשים האחרונים כמנכ”ל משרד הבריאות, הוא שועל קרבות. תת־אלוף במיל’ ששימש בעברו כקצין רפואה ראשי וניהל במשך שמונה שנים את בית החולים ברזילי באשקלון. הוא שאף לכהן כמנכ”ל משרד הבריאות כדי לשנות את המערכת, הזקוקה לחריש עמוק, אך בפועל נאלץ להיאבק בנגיף חמקמק, שרק לאחרונה החל להראות סימנים ראשונים של כניעה. “האופוריה מפחידה, כי ראינו את גלי התחלואה בעולם”, לוי אומר כעת. “אומנם אף מדינה לא מחוסנת ברמה שלנו, ואנחנו נתפסים כמוזרים כשאנחנו עדיין מטיפים לזהירות ולשמירת מרחק, אבל המחלה לא נגמרה. צריך לעשות דברים, לא בשמרנות מוגזמת, אבל גם ליברליות משוחררת היא מסוכנת. הרי מה מחירה של טעות? התפרצות”.
נראה שמסלול חייו של לוי הכין אותו לקרב המתיש עם הקורונה. את יום הולדתו ה־18 ציין ב־31 באוקטובר 1973, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים. “התקבלתי ללימודי עתודה ברפואה והייתי אמור להתחיל”, הוא נזכר. “פרצה המלחמה, נהרגו חובשים ואנשי רפואה, לקחו את העתודאים ואמרו לנו: ‘לא יהיו לימודים’. עשינו קורס חובשים מזורז ונשלחנו לסיני. מי תכנן אז על קריירה צבאית? קיטרתי. את הקריירה למעשה התחלתי אחרי סיום לימודי הרפואה. עשיתי סטאז’, חזרתי לצבא. רציתי להיות בגדוד הכי קרבי. הרגשתי שאני חייב לחבריי מהשמינית, שהתגייסו לגולני, ואני במקומם הייתי איזה סטודנט נחנח. הייתי מורעל חי”ר, ומפקד קורס קציני רפואה היה אמור להיות תפקידי האחרון בצבא, כשאחריו ביקשתי להתחיל התמחות בכירורגיה, משאת חיי. ישבתי עם סגן הקרפ”ר, שאמר: ‘אני רוצה שתחתום לעשר שנים, מסלול של רופא צבאי’. חשבתי רבע שעה, חזרתי אליו ואמרתי: ‘אני חותם’, כי לא ידעתי איך צה”ל יתקיים בלי חזי לוי”.
לוי, בן 65, נכנס למשרד הבריאות ביוני האחרון והחליף בתפקיד את משה בר סימן טוב. “באתי למשרד במהלך הירידה של גל התחלואה הראשון”, הוא מספר. “רציתי לעשות במשרד דברים שאני מאמין בהם, כי אני יודע למה המערכת זקוקה, אבל עוד לפני הכניסה הרשמית הבנתי ששום דבר לא נגמר, וצריך למנות לקורונה פרויקטור, כחלק מחשיבה של אחד שהגיע מהצבא, גוף אופרטיבי שפועל על פי דפוסים והיררכיה ברורה. הרי אמרו בצדק, למרות שלא היה נוח לכולם לשמוע, שמשרד הבריאות פספס חלק, כי הוא לא אופרטור, אלא רגולטור. חשבתי שצריכה להיות קפיצת דרך אופרטיבית. לערב עוד אנשים ולהטיל עליהם דברים”.
לוי אב לשלושה וסב לשתי נכדות. כשאני שואל אותו אם לא כאב לו הלב לקבל החלטות שהשפיעו עליהן, הוא עונה: “בוודאי, ואנחנו מודעים לזה. ההחלטות הקשות מתקבלות בוויכוחים כמו ששמעת רק עכשיו, והכל נעשה מתוך אחריות. כאב הלב הוא לא אישי. זה יותר חשש שקצרה ידך מלמלא את תפקידך בדרך שבה אתה מאמין. מצד שני, קיבלתי את החלטת בג”ץ לפתוח את נתב”ג. חס וחלילה שלא אקבל”.
פרופ’ לוי לא יודע מה עתידו במשרד. רק עכשיו היו בחירות, אולי יהיה שר חדש. “אני במשרת אמון”, הוא אומר. “אם יהיה שר אחר, אז יכול להיות שהמקרה שלי יהיה כמו המקרה של קרן טרנר במשרד התחבורה: הגיעה מירי רגב ורצתה מישהו אחר. לגיטימי. אני רוצה לשמור לי את הזכות והיכולת לחזור לבית החולים ברזילי כמנהל. המקום שמור לי, ואני לא מוציא מכלל אפשרות שאחזור לשם. עזבתי באמצע העשייה. בנינו שם בית חולים אחר: מבית חולים שסנדלרים מגיעים למות בו לאחד היפים בארץ”.
התרעות פיקוד העורף