בזמן שאנחנו משוחחים, מנכ”ל משרד הבריאות חזי לוי מקבל שיחת טלפון דחופה. הוא לוגם מפחית המשקה ואת הטון הנינוח שלו מחליפים דציבלים גבוהים. על הפרק: פתיחת מעבר טאבה. לאוויר עפות מילים כמו “לא ייתכן”, ‘’לא נסכים”, “שילכו לבג”ץ”. בסוף הוא חותך ומנתק.

פרופ’ חזי לוי, מי שמכהן בעשרת החודשים האחרונים כמנכ”ל משרד הבריאות, הוא שועל קרבות. תת־אלוף במיל’ ששימש בעברו כקצין רפואה ראשי וניהל במשך שמונה שנים את בית החולים ברזילי באשקלון. הוא שאף לכהן כמנכ”ל משרד הבריאות כדי לשנות את המערכת, הזקוקה לחריש עמוק, אך בפועל נאלץ להיאבק בנגיף חמקמק, שרק לאחרונה החל להראות סימנים ראשונים של כניעה. “האופוריה מפחידה, כי ראינו את גלי התחלואה בעולם”, לוי אומר כעת. “אומנם אף מדינה לא מחוסנת ברמה שלנו, ואנחנו נתפסים כמוזרים כשאנחנו עדיין מטיפים לזהירות ולשמירת מרחק, אבל המחלה לא נגמרה. צריך לעשות דברים, לא בשמרנות מוגזמת, אבל גם ליברליות משוחררת היא מסוכנת. הרי מה מחירה של טעות? התפרצות”.

יישארו אצלנו סממני חרדה כשהכל יסתיים?
“אנחנו עוד לא מבינים מה עברנו ומה קרה לילדינו, ואני מקווה שיאושר תקציב, כי אנחנו הולכים לעשות עבודה בצד הנפשי, הפסיכולוגי, החברתי. אנחנו ערים להשלכות, ואני חושב שמרבית האנשים יידעו לשקם את עצמם, אבל לדעתי אין אחד שלא נפגע נפשית. רובנו נדע להתמודד, אבל יכולים להיות מקרים, כמו במלחמת יום הכיפורים, שגם אחרי 20 שנה יהיו כאלה שיבקשו טיפול. אני עברתי בחיי אירועים שהיו בהחלט יכולים להביא אותי לתגובה כזו”.

נראה שמסלול חייו של לוי הכין אותו לקרב המתיש עם הקורונה. את יום הולדתו ה־18 ציין ב־31 באוקטובר 1973, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים. “התקבלתי ללימודי עתודה ברפואה והייתי אמור להתחיל”, הוא נזכר. “פרצה המלחמה, נהרגו חובשים ואנשי רפואה, לקחו את העתודאים ואמרו לנו: ‘לא יהיו לימודים’.  עשינו קורס חובשים מזורז ונשלחנו לסיני. מי תכנן אז על קריירה צבאית? קיטרתי. את הקריירה למעשה התחלתי אחרי סיום לימודי הרפואה. עשיתי סטאז’, חזרתי לצבא. רציתי להיות בגדוד הכי קרבי. הרגשתי שאני חייב לחבריי מהשמינית, שהתגייסו לגולני, ואני במקומם הייתי איזה סטודנט נחנח. הייתי מורעל חי”ר, ומפקד קורס קציני רפואה היה אמור להיות תפקידי האחרון בצבא, כשאחריו ביקשתי להתחיל התמחות בכירורגיה, משאת חיי. ישבתי עם סגן הקרפ”ר, שאמר: ‘אני רוצה שתחתום לעשר שנים, מסלול של רופא צבאי’. חשבתי רבע שעה, חזרתי אליו ואמרתי: ‘אני חותם’, כי לא ידעתי איך צה”ל יתקיים בלי חזי לוי”.

עד כדי כך?
“ב־1967, עוד כתלמיד כיתה ו’, קראתי את כל סיפורי הגבורה של מלחמת ששת הימים. גבעת התחמושת, רמת הגולן. ביום שאמרו שהכותל בידנו, ישבתי ובכיתי. ככה גדלנו, ולכן כאיש צבא, במלחמה, היה לי קשה עם הידיעה שיתחילו בלעדיי. אני זוכר שנסעתי כל הלילה כדי להגיע לגדוד מחשש שלא אטפל בחבריי, שלא אהיה חלק מהאתוס. גם פה, במשרד הבריאות, נבנה כעת אתוס. זה אומנם שונה. פה מדובר בניהול, שם בפיקוד. אני מבין את ההבדלים, אבל קשה לי למצוא את המילים. פה אין סכנה? כמנהל בית חולים נכנסתי למחלקת קורונה והסתובבתי ליד חולים, בהחלט סכנה”.

לוי, בן 65, נכנס למשרד הבריאות ביוני האחרון והחליף בתפקיד את משה בר סימן טוב. “באתי למשרד במהלך הירידה של גל התחלואה הראשון”, הוא מספר. “רציתי לעשות במשרד דברים שאני מאמין בהם, כי אני יודע למה המערכת זקוקה, אבל עוד לפני הכניסה הרשמית הבנתי ששום דבר לא נגמר, וצריך למנות לקורונה פרויקטור, כחלק מחשיבה של אחד שהגיע מהצבא, גוף אופרטיבי שפועל על פי דפוסים והיררכיה ברורה. הרי אמרו בצדק, למרות שלא היה נוח לכולם לשמוע, שמשרד הבריאות פספס חלק, כי הוא לא אופרטור, אלא רגולטור. חשבתי שצריכה להיות קפיצת דרך אופרטיבית. לערב עוד אנשים ולהטיל עליהם דברים”.

כמו במבצע צבאי.
“גם צבאי, אבל תזכור שהממשלה הקימה את רח”ל, רשות חירום לאומית, שתפקידה לנהל בשעת חירום. למה לא הפעילו? כי לא ידעו לקראת מה הולכים. לכן שר הבריאות ואני למדנו אחד את השני, למדנו את המצב. ניסינו להביא אלוף מהצבא שישמש כפרויקטור ולא הסתייע. ניסינו לגייס סופר־מומחה כמו פרופ’ גבי ברבש ולא הסתייע. בסוף הגיע לתפקיד פרופ’ רוני גמזו. שאלו אותי: ‘אתה לא מרגיש שדורכים לך על הרגליים, שאתה מיותר, לוקחים לך סמכויות?’. גמזו הוא הרי לא עוד אחד, הוא מנכ”ל משרד הבריאות לשעבר”.

פרופ' רוני גמזו (צילום: דוברות הכנסת, שמוליק גרוסמן)פרופ' רוני גמזו (צילום: דוברות הכנסת, שמוליק גרוסמן)

נו?
“להיות כן? זה לא היה פשוט. הייתי צריך ללמד את עצמי לעבוד עם גמזו, איש שאני מאוד מעריך כבעל יכולות מדהימות. אמרתי לעצמי: ‘רצית פרויקטור, אז מה חשבת?’ וזה היה חשוב, כי למנכ”ל משרד הבריאות יש דברים נוספים לעשות. כל מעטפת פעילות הקורונה הייתה שלי. התחום המקצועי, התקציבי, כוח האדם”.

לא היו מאבקים לגבי מי יוביל?
“היום עם שרון אלרעי־פרייס (ראש שירותי בריאות הציבור – א”ל) ונחמן אש (הפרויקטור הנוכחי – א”ל) אנחנו עובדים בהרמוניה ותחושת שיתוף ואחריות, אבל שמעת עכשיו את הוויכוח. יש ויכוחים, והם אלה שמזינים את הפתרון. איך שנכנסתי לתפקיד, בשבוע הראשון, אמרתי: ‘אני רוצה קבוצת ייעוץ’. בחדר הזה, בזום, העליתי את כל המומחים, שחלק מהם נדחה על ידי משרד הבריאות. חבר’ה ממכון ויצמן וממכון גרטנר ופרופ’ זאב רוטשטיין (מנכ”ל בית החולים הדסה בירושלים – א”ל), אחרי קרבות הרחוב שהיו לו עם איתמר גרוטו (המשנה למנכ”ל משרד הבריאות – א”ל). אמרתי: ‘שמעתם את ההתלבטות, מה אתם חושבים?’. חלק מהדברים יישמתי. אני אוהב להתייעץ. התקשורת יכולה להגיד ‘מזגזגים’ כמה שהיא רוצה. אנחנו לא. הכל נעשה בהבנה שכל מילה שלי יכולה להשפיע על מאות אלפים”.

פרופ’ רוטשטיין לא חסך מכם ביקורת.
“רוטשטיין הוא איש שטובת החולה לא נעלמת מידיו ועיניו. יש לו סגנון, והיו מקרים שהתעצבנתי, אז התקשרתי ואמרתי לו. יש לי כמה חברים שידם על ההדק קלה בלבקר. אנחנו באותה רמה, באותו ידע, הם מכירים את מקצועם נהדר, אבל אני זה שצריך לקבל החלטות ומקווה שיש בי את האומץ לשנות אותן, אם טעיתי”.

הבעיה היא שאנשי מקצוע תלויים בדרג הפוליטי.
“זו בעיה, אז אתה משתדל ועושה הכל כדי להביא דברים בראייה המקצועית. אני חייב לומר לשבחו של שר הבריאות יולי אדשלטיין, ואני לא אומר זאת כאמירה פוליטית, מתחנפת, אבל השר מקפיד לשמוע, ללמוד, מגבה אותנו, וכשיש דברים ללמד, בתחום הקונטקסט, הוא מלמד, כי יש לו ניסיון פוליטי ולנו אין”.

רק שזה לא רק הוא. גם שרת התחבורה ושר תרבות בתמונה.
“אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, שהטוב בה עולה עשרות מונים על הרע, אבל מי שמקבל החלטות זו הממשלה. אנחנו משתדלים לשכנע, לא רק בישיבות, ואנחנו גם לא אותו גוף שלעתים משרד החינוך ניסה לצייר ככזה שמבצע כדי להופיע בערב באולפני הטלוויזיה. קח את זה ממני, אין לי בעיה”.

פרופ' חזי לוי, ד''ר שרון אלרעי פרייס (צילום: יוסי אלוני)פרופ' חזי לוי, ד''ר שרון אלרעי פרייס (צילום: יוסי אלוני)

מרוץ שליחים

לוי אב לשלושה וסב לשתי נכדות. כשאני שואל אותו אם לא כאב לו הלב לקבל החלטות שהשפיעו עליהן, הוא עונה: “בוודאי, ואנחנו מודעים לזה. ההחלטות הקשות מתקבלות בוויכוחים כמו ששמעת רק עכשיו, והכל נעשה מתוך אחריות. כאב הלב הוא לא אישי. זה יותר חשש שקצרה ידך מלמלא את תפקידך בדרך שבה אתה מאמין. מצד שני, קיבלתי את החלטת בג”ץ לפתוח את נתב”ג. חס וחלילה שלא אקבל”.

שהאחריות תיפול על בית המשפט.
“לא, האחריות נופלת בסוף עליי. הכללים ברורים. יש רשות שופטת, שתפקידה גם לבקר את הרשות המבצעת, שאני נמנה עמה”.

בית המשפט יודע יותר טוב מאנשי המקצוע?
“אני לא רוצה להיכנס לדיון על מקום בג”ץ, והאם הכל שפיט. אני מקבל את פסיקות בג”ץ כאזרח, ובטח כאיש הרשות המבצעת. טענו בתקשורת שבכיר במשרד הבריאות אמר שתקעו לנו סכין בגב בהחלטה על פתיחת נתב”ג. מהבכירים שאני מכיר, אף אחד לא אמר זאת. מה שכן, ההחלטה בהחלט הדאיגה. אנחנו חושבים שבעידן הזן המוטנטי, בטח הברזילאי, יש ביכולת, בוודאי של הלא מחוסנים, להביא תחלואה לארץ. אנחנו מודאגים כשאנחנו יודעים שהחוזרים לא נכנסים לבידוד”.

לא פשוט. יש החלטות שמשפיעות על חיי אדם.
“ההחלטות של כולם משפיעות על תחלואה ותמותה. ייתכן שבמקומות מסוימים היו החלטות שהשתהו איתן, או כאלה שלא תקפו מספיק דברים ולא השקיעו בהורדת התחלואה, שפירושה גם הורדת התמותה. אתה מדבר על אירוע שהוא בריאותי בעיקרו, אבל לא רק. האם זה שהתאבד בגלל שאיבד את מטה לחמו לא הושפע מהחלטה? כל החלטה השפיעה, כמו ההחלטה על הבאת החיסונים. בזה אין בכלל ספק”.

מבצע החיסונים קיבל את הקרדיט הראוי?
“כמי שארגן אותו, אני אומר לך שזה היה דבר ענקי. לא היה מבצע לוגיסטי, רפואי, כזה במדינת ישראל מעולם. כמנכ”ל המופקד על הדברים, לא ישנתי לילות. חשבתי איך אני מחסן מיליונים, מי יבצע? הרי זה לא היה טבעי שקופות החולים יהיו אחראיות על הביצוע. ראש הממשלה היה מעורב וכמובן ששר הבריאות וראש המל”ל וגורמים משפטיים. ומאיפה אביא תקציב? מיליון דברים היו על ראשי. הייתי בהיסטריה, אבל כזו שדוחפת ולא משתקת, ובפסח האחרון לא היה מאושר ממני. סיפוק ולא רק בהיבט האישי. הייתי יום אחד בחופש, הלכנו לטייל באיזה יער, פתאום מישהו קרא ‘חזי’. משפחה שהייתה שם אמרה לי: ‘תודה על מה שעשית, כל הכבוד’. אין תמורה יפה מזו. זה האושר כרופא. תמיד שאלו אותי: ‘למה אתה רוצה להיות כירורג?’. אני מת על המקצוע. מגיע בן אדם מרוסק לחדר מיון, מלווה במשפחה שחרב עליה עולמה, ובגלל התערבות והתעקשות אחרי כמה ימים הוא יוצא הביתה. עכשיו זה מעורר בי דמעות. זה המקצוע, ולכן שיקטרגו המקטרגים ושיכתבו טוקבקים מרושעים”.

אתה יכול להבין את מתנגדי החיסונים?
“כן, כל עוד הוויכוח מקצועי, זה לגיטימי. הניסוי הרי עבר את כל השלבים ואושר בהליך חירום על ידי ה־FDA, אבל יש חשש לגבי מה יהיו השלכותיו לטווח הרחוק, שאותן אנחנו עוד לא יודעים. מצד שני, יש תחלואה שהורגת אנשים בכל העולם, ולכן אני כן מצדיק אותו. תפקידי להסביר”.

חששת שאולי תביאו משהו שיתברר כגורם נזק?
“בוודאי, ולא בגלל היוקרה האישית, אבל צריך להבין שניסינו הכל. ריחוק חברתי, מסיכות, היגיינה, קנינו ציוד, כל תרופה שיצאה - הבאנו. לא קימצנו ולא חסכנו, אבל אתה פתאום נמצא בגל עם 1,200 מונשמים, כשבהתחלה אמרנו שאם יהיו 800, זה יהיה אסון. המחלקות בבתי החולים היו מלאות בחולי קורונה, לא טיפלו בחולים אחרים, ואתה מבין שחיסון זה הדבר היחיד שיכול לעזור”.

הקורונה תיעלם?
“היא תהפוך להיות כמו שפעת. ייקח זמן, שנה, שנתיים, אבל יבוא היום. זה בדיוק כמו שחשבנו שהעולם ימות מאיידס. בסוף שנות ה־80 פחדו אפילו להסתכל על חולה איידס, ולאט־לאט הבינו שזו מחלה כרונית, שחיים איתה. יש טיפול”.

כרופא חשבת פעם שתתמודד עם מגיפה?
“שאננות לא הייתה, כי עברנו את שפעת העופות והסארס. אנחנו יודעים ומכינים את עצמנו, כולל תרגילים של מערכת הבריאות להתמודדות עם אבח”ר (אירוע ביולוגי חריג – א”ל). לפני כמה שנים התמודדנו עם מחלת האבולה המסוכנת. ריכזתי מטעם משרד הבריאות ועדת מומחים בנושא. דבר כזה קורה פעם ב־100 שנה ואני מקווה שלא נפגוש פעם נוספת”.

העולם הפך ליותר פגיע?
“היום הרבה יותר קל להעביר זיהומים. התנועה הגלובלית ממקום למקום היא מטורפת. אם זה היה קורה לפני 200 שנה, אז היו חולים בסין, ואולי לא היינו יודעים בכלל. היום סיני חולה, יושב במטוס, מגיע לאירופה, ובדיוק קבוצת צליינים ממריאה לישראל. ככה זה עובר. לכן אני מודאג מפתיחת נתב”ג, מכניסת מוטנטים”.

אנחנו גם מדינה שכל סקטור בה צריך התייחסות אחרת.
“זה אכן עלה בתעצומות נפש. הבנו את זה עם הזמן שיש דפוסי התנהגות שונים שנובעים משוני תרבותי וסדר עדיפויות. למדנו שצריך לעשות פעילויות מול כל מגזר ומנהיגיו. עכשיו אנחנו מול מנהיגי המגזר הערבי לקראת חודש הרמדאן ומול מנהיגי העדה החרדית, לקראת ההילולה בהר מירון. יש דסקים, כשכל דסק עובד ישירות ומתמקצע במגזר, בהכרת האנשים”.

למעלה מ־6,000 איש בישראל מתו מהמגיפה - זה מספר שהובא בחשבון?
“זה מספר נתפס בהתחשב בחולים הקשים ובתנאים שהיו ובאיכות הטיפול. חלילה זה יכול היה להיות יותר בתנאים אחרים. הייתה הערכה שחורה, אל תשכח שבשיא היו מעל 80 אלף חולים בו־זמנית, ולכן זה המקום להריע לצוותי הרפואה. אמר נשיא צרפת עמנואל מקרון שהם לא העריכו מספיק את חשיבות ודחיפות החיסונים, וכעת הוא מכה על חטא. אני מתפלל שלא נכה על חטא על כך שלא מתכנסים ומאשרים את התקציב. אני חושש שזה יהיה מאוחר מדי לגבי מקומנו בתור מקבלי החיסונים”.

נצטרך עוד חיסון?
“יכול להיות, אני לא מוציא את זה מכלל אפשרות”.

מערכת הבריאות תשתנה בעקבות השנה שעברנו?
“המערכת נכנסה למגיפה כשהיא צמאה לאמצעים. היא קיבלה אותם וזכתה לכוח אדם, שיהיה בסכנת פיטורים כשהמגיפה תסתיים. מערכת הבריאות חייבת ללכת למקום אחר, וזו אחת המשימות שלנו ביום שאחרי. שהזיכרון הקצר ומקום הנוחות של ‘לא צריך’ - לא יחזור. אני לא חי באשליה שנקבל הכל, אבל אסור לשוב למיעוט בכוח אדם ותקנים. הרי האוכלוסייה מזדקנת, היא יותר חולה, נזקקת לכסף ולטכנולוגיות. היום מדברים על ניתוחים בגילאי 80 פלוס למקרים של מחלה ממארת, כשפעם חולה כזה היה מת בגיל 70 או 60”.

מה חשבת על קודמך, בר סימן טוב?
 “ניהול זה מרוץ שליחים. אתה מקבל מקל ורץ איתו”.

אתה איש שמגיע מתחום הרפואה והוא לא.
“אני ממשיך לרוץ עם ההבנות שלי כאיש רפואה, וזה שונה מקודמי, שהוא אדם מאוד מוכשר. הוא ראה דברים כלכליים שאולי אני רואה פחות, אבל את מהות הניהול הרפואי והרפואה ודרישותיה - אני חי בכל רמ”ח איבריי, ורואים את זה גם חבריי בהנהלה. בשביל זה חלמתי להגיע לתפקיד. אני מאלה שסוברים שמנהל בית חולים ומנכ”ל משרד הבריאות - טוב יותר שיהיו אנשי רפואה”.

פרופ' חזי לוי (צילום: יוסי אלוני)פרופ' חזי לוי (צילום: יוסי אלוני)

נזילות החיים

פרופ’ לוי לא יודע מה עתידו במשרד. רק עכשיו היו בחירות, אולי יהיה שר חדש. “אני במשרת אמון”, הוא אומר. “אם יהיה שר אחר, אז יכול להיות שהמקרה שלי יהיה כמו המקרה של קרן טרנר במשרד התחבורה: הגיעה מירי רגב ורצתה מישהו אחר. לגיטימי. אני רוצה לשמור לי את הזכות והיכולת לחזור לבית החולים ברזילי כמנהל. המקום שמור לי, ואני לא מוציא מכלל אפשרות שאחזור לשם. עזבתי באמצע העשייה. בנינו שם בית חולים אחר: מבית חולים שסנדלרים מגיעים למות בו לאחד היפים בארץ”.

היום אתה בתפקיד קצת כפוי טובה.
“אני מתמודד עם אתגרים כל חיי. להיות מנהל בית חולים זה חתיכת אתגר ועם אחריות הרבה יותר קרובה ואישית. לרגע אני לא מצטער שלקחתי את התפקיד, עם כל הקושי. אני מסתכל ביראת קודש על ההזדמנות שניתנה לי להיות חלק מהצלת העם ולעבוד עם אנשים נהדרים שמבוקרים לא פעם בצורה פושעת. תפקיד קשה? כן. תובעני? בוודאי. אתה חי? לא. אבל מדובר בלקיחת חלק במהלך היסטורי”.

החשיפה עשתה לך טוב?
“לא מת עליה. אני עומד הרבה מול הציבור ומדבר, כי אני מאמין שאנחנו צריכים להביא את עמדתנו. תמיד יהיו מקטרגים שיגידו: ‘מזגזגים, משקרים’. פעם אחת אפילו לא שיקרתי. לא תמיד אמרתי הכל, כי יש דברים שאתה לא יכול לשתף באותו רגע, אבל חובתנו להסביר. האם אני משתוקק בהיבט האישי? אני כנראה לא אלך לפוליטיקה ולא צובר קולות”.

מה הרגע הכי קשה שעברת בתפקיד?
“הגל השני שבו אמרתי לעצמי ‘אולי אני עושה מעט מדי. איך בר סימן טוב הצליח להוריד תחלואה ואני לא?’. התייעצתי עם משה. אלה היו רגעים קשים שאמרתי: ‘אני לא יודע מה לעשות’”.

אתה איש רגיש?
“אני לא מתבייש לבכות ולהזיל דמעה כשאני רואה צער וצרות, וכשאני אאבד את היכולת הזו, כנראה שכבר לא אוכל להיות רופא”.

חייך השתנו בגלל תפקיד המנכ”ל?
“הפסדתי הרבה דברים השנה. לא רואה חברים, את אשתי רק בלילות, מאוחר. שבתות זה רצף של טלפונים ושיחות זום. הרי עברתי ניתוח בגב בחודש ינואר האחרון. היו לי במשך תקופה כאבים והמשכתי להגיע לעבודה, מקופל. לפעמים הייתי נעמד ומחכה שהכאב יעבור עד שפתאום נפלתי. הסתבר שבתוך לילה רגל ימין השתתקה לחלוטין כתוצאה מדיסק שפרץ ולחץ על העצבים. באו חבריי מבית החולים וממש גררו אותי. זה היה בתחילת מבצע החיסונים, אז אמרתי להם: ‘אסור לי’. הם צעקו עליי, כולל השר. ביום ראשון לקחו, למחרת נותחתי, ואם לא הייתי מנותח, אולי הייתי משותק באופן בלתי הפיך ברגל. עכשיו אני צריך לעשות טיפולים, ואין לי זמן”.

שמור על עצמך.
“אני מודע לנזילות החיים, וזה די מפחיד. כשאני יושב בבית ורואה את שלושת ילדיי, את שתי נכדותיי ואת אשתי, כולם יחד, זה הרגע שאני מוצא את עצמי מתפלל לאלוהים, למרות שאני לא איש דתי, אבל בהחלט מאמין. מתפלל שיקַבע את הרגע בגלל הנזילות. אני אומר: ‘כל היקר לי נמצא פה, שמור עליהם’”.