כבר שנה וחצי שהצוותים הרפואיים בבתי החולים עובדים מסביב לשעון, מגל לגל נעשים מיומנים יותר בטיפול בחולים בקורונה, ולא רואים את הסוף. בחודשים האחרונים, על רקע מבצע החיסונים והירידה החדה בתחלואה, נסגרו מחלקות הקורונה, והיה נדמה שהרופאים והאחיות חוזרים לשגרה. אולם בשבועות האחרונים המציאות טפחה על פניהם: התחלואה החלה לעלות, מחלקות הקורונה בבתי החולים שבו לפעול, מספר המאושפזים והחולים באורח קשה עלה בהדרגה, ובימים האחרונים אובחנו כמעט 4,000 חולים מאומתים ביממה.

"כשסגרתי את המחלקה, הייתי מאוד אופטימי וחשבתי שהמחלה לא תחזור", מודה אלכס בבט, אח אחראי במחלקת קורונה במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה, המתפקד בשגרה כאח טיפול נמרץ. "חשבתי: איזה יופי, החיסונים עבדו מצוין, כמות הנדבקים ירדה דרסטית, ופתאום אנחנו רואים עלייה לא פרופורציונלית בתחלואה".

בשלושת גלי הקורונה הקודמים עבד בבט במחלקת הקורונה. "ביום שני השבוע פתחנו שוב את המחלקה", הוא מספר. "עד אז היו רק מטופלים בודדים, וכיום יש כבר צורך במחלקה ייעודית לכך".

הספקת לנוח אחרי הגל השלישי?
"ממש לא. עוד לא הספקתי להתאושש מהגלים הקודמים ומסגירת מחלקת הקורונה לפני חודשיים, ועוד פעם אני מוצא את עצמי מתמודד עם המצבים המורכבים של חולי קורונה, עם העומסים, עם העלייה בתחלואה, עם כוח אדם שלפעמים צריך להכשיר. על מנת לפתוח מחלקת קורונה היינו צריכים לגייס אנשי צוות ממחלקות אחרות כי בשגרה המחלקה לא קיימת".

אלכס בבט (צילום: המרכז הרפואי הלל יפה)
אלכס בבט (צילום: המרכז הרפואי הלל יפה)


איך המצב הנוכחי משפיע עליך?
"פתאום כל השגרה שלי מתהפכת. אחרי הגל השלישי כן הצלחתי לייצר שגרה ולהיכנס למסלול הטבעי של החיים - משפחה ועבודה - ועכשיו שוב פעם הכל נקטע, שוב פעם הקורונה מנהלת לי את השגרה. זה בא כמובן על חשבון המשפחה, שעות הפנאי, התחביבים שלי. בשלב הזה צריך לוותר על הכל ולהתמסר עוד פעם לאילוצים של הקמת המחלקה, ניהולה ומתן טיפול לחולי קורונה". אני נשאר פה שעות נוספות על מנת להשלים פערים, כי אנו בהקמה מחודשת של כל המחלקה. יש לי צוותים ממחלקות כירורגיות, מפסיכיאטריה, מטיפול נמרץ כללי, מתחומים שונים ורבים שצריך להכשיר".

"רוב הצוות לא היה פה בגלים הקודמים. צריך למקד את הצוות, להכשיר אותו, ללמד אותו. זה דורש ממני הרבה שעות. על מנת לתת טיפול מיטבי לבן אדם היינו רוצים גם תוספת כוח אדם. זה היה מאוד עוזר", הוסיף. 

כרגע מאושפזים במחלקת הקורונה בבית החולים הלל יפה 20 מטופלים, ו־11 נוספים מאושפזים במחלקה אחרת, "מיני קורונה", כפי שבבט מגדיר אותה. "כל הזמן אני מוטרד", הוא מספר. "חושב על החולים במחלקה, אם הגיעו חולים חדשים, אם מצבם מחמיר. אני כל הזמן נמצא בדאגות ומחשבות מה קורה במחלקה. זה לא עוזב אותי כשאני מגיע הביתה".

מה התחזית שלך?
"עכשיו, האמת, אני פחות אופטימי. אני רואה את מספר המטופלים המגיעים למיון. רק ב־24 השעות האחרונות קיבלנו תשעה מטופלים בדרגות מורכבות שונות. אני כמובן מאוד רוצה להאמין שהמגמה הזאת לא תימשך, שאנשים יקפידו על הנחיות משרד הבריאות, ושנצליח לעצור את מגמת ההתפשטות".


מאפס למאה


על רקע הזינוק בתחלואה והעלייה במספר המונשמים והחולים באורח קשה, התחזית היא שבעוד כשלושה שבועות מספר החולים המאושפזים יכפיל את עצמו ויעמוד על כ־800, מה שייצר אתגרים חדשים עבור צוותי הרפואה בבתי החולים.

"כמובן שהקורונה לא הייתה קלה לנו, הצוותים הרפואיים, גם גופנית וגם נפשית, וברגעי הרגיעה הלא ארוכים שהיו לנו הרגשתי שדי חזרנו לנורמה, ופתאום יש שוב תחושה של חזרה לשגרת הקורונה מאפס למאה", מתאר ד"ר חובב אזולאי, רופא בכיר במחלקת קורונה במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע מקבוצת הכללית. בסבבים הקודמים הוא עבד במחלקות הקורונה ובטיפול נמרץ קורונה.

כרגע ישנם 11 מאושפזים במחלקת הקורונה של סורוקה בדרגות קושי שונות. "כולנו, כמו שאר האוכלוסייה האזרחית, חשבנו ובעיקר ציפינו שהגל השלישי יהיה האחרון, שהנה הקורונה מאחורינו", מציין אזולאי. "הקושי הוא בעיקר מנטלי - לחזור אחורה למגיפה במלוא הדרה כמו שאומרים. כולנו חזרנו להתמודד עם האתגרים שהקורונה החזירה לחיינו וכולנו חדורי מוטיבציה להתמודד עם האתגרים האלה. הקושי המרכזי שלנו הוא לראות שוב את החולים עם המחלה הקשה. למרות שאנו כבר מכירים את המחלה ויודעים לטפל בה, עדיין יש תחושת חוסר אונים אצל החולים הקשים מאוד.

כמובן שעם הזמן נהיה לנו הרבה יותר קל עם כל נוהלי הקורונה, דרישת המיגון, אנחנו הרבה יותר מתורגלים, הרבה יותר קל להתמודד עם המשפחות והמטופלים, אבל מצד שני כמובן מאוד קשה לחזור אחורה, קשה לראות מטופלים מאבדים את חייהם בגלל דברים שאפשר היה למנוע אותם. עיקר התחלואה הקשה היא בחולים הלא מחוסנים. אנחנו רואים שחולים שחוסנו חווים את המחלה בצורה קלה יותר ממי שלא חוסנו, ואני קורא לאנשים ללכת ולהתחסן".

"קשה להגיד שהספקתי להתאושש, השנה האחרונה הייתה מאוד קשה", אומרת יעל פולישוק, מנהלת סיעוד של יחידה לטיפול נמרץ כללי במרכז הרפואי קפלן ברחובות. "השנה האחרונה הייתה מאוד אינטנסיבית, עבדתי מעבר לשעות העבודה, הייתי במחלקה משש בבוקר עד שבע בערב לפעמים. זה היה המסלול שלי ושל הצוות שלי - בית־עבודה - במשך שנה שלמה, אבל זה המקצוע שלי. זו הייתה שנה שלמה של מלחמה".

יעל פולישוק (צילום: דוברות הכללית)
יעל פולישוק (צילום: דוברות הכללית)


ועכשיו חוזרים שוב למלחמה?
"אם התחלואה אכן תלך ותגבר, זו המציאות שאנחנו הולכים להיכנס אליה. כמובן שכיום יש יותר ניסיון מבחינת היערכות פיזית, אבל החיילים שלי, הצוות המצוין שלי, עייפים. גם אני מאוד עייפה, אבל אנחנו ממשיכים כי אין ברירה. אי אפשר לקום וללכת באמצע המערכה. אני גם מאוד אוהבת את העבודה שלי וגאה להיות אחות וגאה בתוצאות הטובות שהיו לנו בשנה האחרונה. זה מה שנותן לי את הדרייב".

בגלים הקודמים נסגרה כל היחידה בקפלן לטובת הקורונה. כרגע מאושפזים ביחידה בחדרים נפרדים, ייעודיים ומבודדים, שני חולי קורונה. "כרגע זה עדיין בשליטה", היא אומרת. "ברגע שיגיעו עוד מטופלים, לא תהיה ברירה אלא להסב שוב את המחלקה לטובת קורונה. קורונה זו מחלה מאוד קשה. אדם יכול להתקבל לטיפול נמרץ כשהוא מדבר ומתפקד, ובתוך זמן קצר מצבו יכול להידרדר, והוא יכול למות. רגשית זה מאוד קשה לנו כאנשי צוות".

התאכזבת לנוכח נתוני התחלואה הנוכחיים?
"ברור שהייתי רוצה שזו תהיה שגרה רגילה ללא קורונה. זה שוב מכניס אותנו לסוג של רעידת אדמה חוזרת. אבל אם נצטרך, נעשה".

מה מבחינת כוח האדם?
"כוח האדם משתנה בהתאם למה שקורה פה. אנחנו צריכים מאוד כוח אדם כאן, כי לעבוד בתנאי המיגון זה מאוד קשה, זה מתיש, ובמיוחד בחום הזה. בנוסף, פתאום יכול לרדת לי איש צוות מפני שנחשף לחולה מאומת כשהיה מחוץ לעבודה. לכן תמיד צריך עוד כוח אדם, והוא לא זמין. אין לי מאגר מילואים שאני יכולה לגייס. אנחנו מנסים להיות מאוד יצירתיים בתנאים הקיימים וזו ממש הישרדות".

חובב אזולאי (צילום: דוברות הכללית)
חובב אזולאי (צילום: דוברות הכללית)

בין שחיקה להעצמה


"בשנה האחרונה העבודה הייתה מאוד אינטנסיבית, זה חייב המון לוגיסטיקה מסביב, כי צוות שמשנע חולי קורונה צריך גם להיות מלווה במאבטחים, בצוות רפואי, וגם אנחנו כמובן היינו צריכים להיות ממוגנים", מספר אלכסיי פיליפנקו, מנהל שינוע במרכז הרפואי לגליל בנהריה.

"היינו משנעים את חולי הקורונה בין המחלקות לפי מצבם ולבדיקות למיניהן. בגל השני עבדנו 12 שעות ברציפות. בקורונה היינו צריכים לתת טיפול מאוד מסור ובטוח לחולי קורונה, ובמקביל היינו צריכים לדאוג גם לצוות שלנו שלא יידבק ולהמשיך לתת שירות לכל המחלקות של המרכז הרפואי. זה לא היה קל מבחינה לוגיסטית, אבל עמדנו במשימה".

עכשיו אתם שוב בתמונה?
"ידעתי והבנתי שזה יכול להיות שוב על הפרק, אבל אחרי הגל השלישי הלחץ ירד מאיתנו, והיה די שקט. חזרנו לשגרה יומיומית מבחינת שעות העבודה ואופי העבודה. ואז פתאום זה התפוצץ לנו בפנים ושוב התווספה עבודה של מטופלי קורונה. זה שוב מצריך המון לוגיסטיקה מסביב, צוותים מיוחדים שנלווים לכל מערך השינוע. זה כמובן שוחק כי העבודה הקיימת לא בורחת מאיתנו.

העבודה עם חולי קורונה מתווספת לצוות הקיים שלא מתוגבר. זה שוב מצריך העלאת שעות עבודה לאנשים, וזה בכלל לא פשוט. נפשית זה גם מלחיץ, אנשים עוברים מצבי לחץ לא פשוטים, אבל אנחנו מנסים להתמודד עם זה כי אין לנו הרבה ברירות. אנחנו כמו בשדה הקרב, חייבים לבצע, והמרכז הרפואי תומך בנו אם יש צורך".

אלכסיי פיליפנקו (צילום: אלי כהן, המרכז הרפואי גליל)
אלכסיי פיליפנקו (צילום: אלי כהן, המרכז הרפואי גליל)


"לגל הרביעי הצוותים מגיעים כבר עם הרבה יותר ידע וניסיון ועם פחות חוסר ודאות וחרדה שאפיינו את הגלים הקודמים", אומרת נורית איתן־גוטמן, עובדת סוציאלית ארצית של שירותי בריאות כללית, שהייתה שותפה לבניית התוכנית להגברת החוסן הנפשי של הצוותים הרפואיים במחלקות הקורונה בבתי החולים של קבוצת הכללית. "יחד עם זאת, ניכרת המותשות של הצוותים, השחיקה. העבודה הזאת לאורך זמן היא גם אינטנסיבית ופיזית מאוד קשה, במיוחד תחת תנאי מיגון מאוד קשים בקיץ הישראלי.

כיום אנחנו נתקלים בשני סוגים של תגובות של הצוותים הרפואיים: אלה שמביעים עייפות, קושי ושחיקה בעקבות שלושת הגלים האחרונים, ואלה שההתנסות הייתה מעצימה עבורם בגלים הקודמים. אלה שקיבלו את התחושה המעצימה הזאת הם אלה שאומרים: 'בשמחה נחזור למחלקת הקורונה'. זה מאוד תלוי מה הייתה החוויה בגלים הראשון, השני והשלישי".

כיצד אתם מתכננים לתמוך בצוותים בגל הנוכחי?
"מערך התמיכה שהקמנו עדיין ברובו קיים. כרגע אנחנו בדיוק נמצאים בעיצומו של סבב הפקת לקחים לגבי מה להשאיר ממה שפיתחנו בקורונה, מה כבר לא צריך, ואילו דברים חדשים לפתח בהתאם לצרכים".