"מספר איך חיי השתנו כפי שהשתנו חייהם של כל אזרחי ישראל, מספר על סדר היום שלי ששינה פניו והוא ממוקד כולו בענייני המאבק בקורונה, כיצד הפך הטלפון להיות כלי העבודה החשוב שלי וזאת אף על פי שאני בן אדם של פנים ומפגש, כיצד למדתי גם על תוכנת זום, עניין נחמד מאוד. מספר על כוחות הנפש שאני מגלה באנשים מופלאים בחברה הישראלית, על ההתגייסות למען הזולת, על חמלה, על צוותים רפואיים שהם מלאכים כבני אדם. אני מספר שלא אשכח, גם כשתחלוף הסכנה והכל ישוב להיות פשוט יותר, שלא נשכח שטמונים בנו גם הכוחות האלה”.
"נשיאים מכל מדינות העולם, הקרובות לנו יותר והקרובות לנו פחות, מתקשרים לעדכן על המצב באזורם ועל דרכי המאבק שאותן הם נוקטים. אנחנו משלבים זרועות ומביאים בכך הקלה לעולם כולו. כך עלינו לעשות בכל נושא, עם כל בעיה. נוסף לכך, אני מקווה שגם כשהרוחות יירגעו, נזכור כמה חשובים כוחות ההצלה, הביטחון, הרפואה והמחקר המדעי שלנו, שנדע לטפח ולחבק אותם יותר, גם בשגרה, כדי שנזכה להמשיך ולהעלות אותם על נס בימים קשים”.
"אני מסתכלת למטה ואין אפילו כלב ברחוב. זה נראה כמו פלישה של אויב שאין לו פנים וגם לא יודעים איך להילחם בו. זהו עולם שאין בו תרבות ולא אומנות. אנשים לא נפגשים ולא מתחבקים. זה אולי המצב הכי קרוב ליום כיפור מתמשך. זה זמן מתאים להסתכלות עצמית, לעשיית חושבים על החיים, איפה טעינו כחברה, כמדינה, כעולם. זה זמן למנהיגות להגיד: ‘בואו נראה איך מתקנים הכל לאט־לאט’. אז אני מנצלת את הזמן שהתפנה – אני קוראת, חושבת הרבה, ולמזלי אני לא לבד, אלא עם יעקב אגמון, שהוא פרטנר נפלא. לפחות יש עם מי לדבר ועם מי לשתוק. אחרי זוגיות של כמעט 60 שנה, פתאום גם תקופה כזו שנינו צריכים לעבור”.
"אני לא מנהלת תיאטרון, אבל אני לא מקנאה במי שצריך, למרות שתיאטרון עני לא פעם הוא תיאטרון מופלא. אז יחזרו לעבוד, ייתנו אמון, ולאט־לאט גם הקהל יחזור. אני יותר מדברת ממשאלת לב. הייתי רוצה שנצא מהתקופה הזאת בני אדם טובים יותר. כשאתה רואה מי עומד בראש צוותי הרפואה - ובקרב הרוקחות והרוקחים והאחיות והאחים יש כל כך הרבה מהמגזר הערבי - איך אתה יכול לקום מחר בבוקר ולשנוא אותם? להפך, תהיה אסיר תודה. התקופה הזאת יכולה להיות שיעור טוב לכולנו”.
"במלחמה שומעים אזעקות, פה הכל שקט, יפה, ואתה מבין שזה הדבר הנורא. אני נמצא בקבוצת הסיכון הגדולה ופתאום קולט שלא בדיוק סופרים אותי. מבין שאם יגיע הרגע ויצטרכו להחליט למי נותנים מכונת הנשמה – לאדם בגילי או לבחור בן 30 – אז ברור שהדעת נותנת שייתנו לצעיר. זה מכניס אותי לסוג של איום קיומי, ולכן אני שומר על עצמי, מסתגר בבית. אני מאמין שהקורונה לא תעזוב כל כך מהר. במלחמת העולם השנייה נהרגו עשרות מיליונים, ואצל קבוצות של אנשים הזיכרון הזה עדיין עובד. יכול להיות שבעוד שנתיים הטלטלה עוד תורגש וכעבור עשר שנים אף אחד כבר לא יזכור כלום”.
"אותי גם מעסיקה השאלה מה יקרה ליחסים בינינו לבין החרדים. אני אדם חופשי, מסורתי, אבל השאלה הגדולה היא אם משהו ישתנה. ברור שקרה אצלם שבר נוראי ויכולים להיות גלי שנאה. הרי כל הזמן אמרו: ‘אוקיי, הם לוקחים יותר כסף, לא נורא. אבל עכשיו הם לוקחים לנו את מכונות ההנשמה’, כאילו לוקחים את החיים. צד נוסף הוא קריסתה של ארצות הברית, שהתגלתה כעולם שלישי, וזה שבר גדול למי שגדל על החלום האמריקאי. זה מצב שבו טורפים מחדש את כל הקלפים”.
"יש תחושה של יחס אחר לזמן, שפע של זמן, שלפחות בהתחלה אתה מוקיר לו טובה. אתה אומר: ‘אני יכול לקרוא ספרים שלא קראתי’. פתאום אני רואה בארכיון מכתבים שקיבלתי ממשוררים חשובים כמו אמיר גלבוע או אברהם שלונסקי. יש שינויים ביחסים עם הילדים והנכדים. למשל, יותר מחודש לא פגשתי את נכדיי, וזה קשה מאוד, אבל מצד שני תוכנת הזום המדוברת מאפשרת לנו לדבר איתם מדי יום. יש גם איזו פריצה במפגשים עם חברים, אומנם ברמה הטלפונית, או בעזרת הוידיאו, אבל כמות המפגשים היא פי עשרה או 20. קודם לכן היה צריך לקבוע פגישה וללכת, וכאן אתה כמעט יום־יום מדבר עם חמישה־שישה אנשים. אין את המחויבות של להתקשר קודם. זו זמינות של חמימות”.
"אנחנו בפרק בהיסטוריה שמעניין אם ייכתב בו 'סולידריות חברתית' או 'חיפוש האשם ושנאת חרדים'. לפעמים אנשים צריכים אויב, ואחד האתגרים בקורונה הוא שאין פה כל כך את מי לשנוא. העליהום על העולם החרדי בעייתי כי הוא לא מוצדק. רוב המגזר נשמע לכללים, ובתוך זה צריך להביא בחשבון שלחרדי התהליך הוא קשה הרבה יותר. רובם גרים בדירות קטנות בלי מרפסת או גינה ו־20 מסכים בבית. בשבילם לשמור על תנאי בידוד זה כמעט מטורף. אלה אנשים שמגיל צעיר התחנכו שלימוד תורה ותפילה במניין הם ערכים עליונים ופתאום אומרים 'אין', וזו אמירה קשה מאוד. בתוך הדבר הזה, למעט קומץ שעסוק בלבדוק גבולות מול הממסד, הרוב המוחלט קשוב. מי שירצה לקחת את הדברים למקום של שנאה ותיעוב - מפספס בעיניי. יש רגע, שאם נזקק אותו, אפשר יהיה לייצר ממנו סולידריות חברתית מהמעלה הגבוהה".
"אז הביאו לי את מכשיר החתירה הביתה, בתוך 24 שעות בנינו במקלט חדר כושר וג’ימבורי עם טרמפולינה, נדנדה ומגלשה. הילדים לא רוצים לצאת. זה מה שעזר לי מאוד ומה שעזר לבת הזוג שלי, שאצלה התהליך היה קצת יותר קשה. הרי הבנו שאנחנו לא בסכנת חיים, לפחות לא מיידית. הילדים שלנו הפכו לחברים הרבה יותר טובים, יכולות הבישול שלי השתפרו פלאים, חזרתי לנגן בגיטרה. הגיע קושי, הפכנו אותו לאתגר, ועכשיו הוא הזדמנות. למרות שלא הכל ורוד ויש רגעים קשים של תלישת שערות".
"הרי כשהודיעו שהאולימפיאדה נדחית היה קשה, כי תכננתי לפרוש בעוד חצי שנה עם מדליה על הצוואר – מבחינתי אקורד סיום מדהים לקריירה ארוכה. פתאום הסבירו ‘לא חמודה, יש לך 18 חודשים לעבוד קשה’. זה לא היה קל, אבל אחרי זה אמרתי: ‘זה רק נותן סיכוי טוב יותר לזכות במדליית זהב’. הילדים יהיו יותר גדולים, יישנו בלילה. אני הולכת להסתכל רק על היתרונות, החסרונות לא מעניינים אותי”.
"יש בתורה את פרשת 'בלק' ומספרים על אדמו"ר שיצא לחסידיו ואמר שמצא שבלק זה ראשי תיבות של 'ואהבת לרעך כמוך'. החסידים שברו את הראש, באו לאדמו"ר ושאלו 'איך?'. אמר להם 'מה החוכמה, לאהוב אחד את השני כשהכל מסתדר?'. דווקא עכשיו, במצב הזה, כשהכל שחור ואנשים נשארו בלי פרנסה, דווקא מהמצב הזה להוציא את המתוק. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. היו אירועים בהיסטוריה של חוסר כל, מצבים של חיים ומוות. היום אנחנו ברוך השם, חיים בתוך כלוב, אבל כלוב מזהב".
"עברתי את זה עם שלושת ילדיי, והנה, אלפים במדים מחלקים אוכל לתושבי מאה שערים ובני ברק. אחרי שהכל ייגמר צריך לעבוד על שיקום היחסים. נכון שהיו הרבה טענות מוצדקות כלפי הציבור החרדי וההנהגה שלו, אבל גם תפסו על זה טרמפ. אמרו שאנחנו מרעילי בארות, הדביקו סטיגמות. פה נצטרך להשקיע בערבות ההדדית, בחיבור ובשיקום, כי זה הגיע למקום שאין נמוך ממנו".
התרעות פיקוד העורף