המעורבות, מסבירה בן־שלמה, מתחילה כבר בפן הטכני. "צריך לדאוג שחיבור האינטרנט עובד כמו שצריך וגם לדאוג שהילד יקום בבוקר, יפתח את המחשב, יתלבש ויפתח את המצלמה", היא אומרת. "ברגע שילד, ולא משנה באיזה גיל, יודע שהוא לא צריך להגיע פיזית לבית הספר, יש לו פתח מילוט. הלמידה הזו נראית לו הרבה פעמים פחות מחייבת, הוא מרגיש שהוא יכול להישאר במיטה, לשחק במחשב מבלי להיכנס לשיעור עצמו. לכן ההורים יצטרכו לקבוע גבולות כמו: 'אני מצפה שתקום בבוקר ותתחבר למחשב'. כדאי גם לשאול את הילד שאלות כגון 'מה אתה לומד היום? אילו מקצועות? כמה שעות?', להתעניין במשימות שהוא מקבל".
אלא שזה לא נגמר רק בלהעיר את הילד ולהתעניין במשימות. "כשמדובר בילדים צעירים יותר שנמצאים בבית, הם הרבה פעמים צריכים תיווך של הוריהם או מבוגר אחראי אחר בכל הקשור לכניסה למערכת, ביצוע המטלות המקוונות וכו'", אומרת בן־שלמה. "יש אומנם מבוגר מהצד האחר - המורה שמלמד - אבל גם הוא עצמו הרבה פעמים צריך להיות מבוגר אחראי עבור הילדים שלו שנמצאים בבית וגם עבור כיתה של 30 ילדים, שבה כל ילד מדבר מחדר אחר ויש לו צרכים לימודיים אחרים. תיווך הורי הוא מיומנות מאוד חשובה".
"יש גם הורים מובטלים שנמצאים בבית ויש להם דברים אחרים שמעסיקים אותם, ויש כאלה שחזרו לעבוד במקומות העבודה", מוסיפה בן־שלמה. "גם אצל עובדים שחזרו לעבוד במשרדים, בעוד ילדיהם נמצאים בבית, אפשר לצלוח את המצב רק על ידי תיאום ציפיות. צריך להגיד לילד: 'אשמח לשמוע איך עבר היום כשאחזור הביתה'. אם הילד מתקשר להורה והוא יכול לענות, שיענה; אם לא, אז לא. הדבר הכי חשוב זה לדבר על המצב החדש ולתאם ציפיות".
"כדי שילדים יהיו עצמאיים בלמידה המקוונת, צריך להקדיש את החלק הראשון של הלמידה לאיך להיות עצמאיים", אומרת פרופ' גילה קורץ, דיקן הפקולטה לטכנולוגיות למידה ב־HIT, המכון הטכנולוגי חולון.
"כדאי ללמד את הילדים איך ללמוד מרחוק. כשתלמידים נמצאים בכיתה, יש להם את המורה לפנות אליה. כעת צריך ללמד אותם מה זה בעצם ללמוד באמצעות טכנולוגיה, ואיך מתמודדים עם קשיים. זה תהליך, זה לוקח זמן. זה שילד יודע ללחוץ על כפתור - לא אומר שהוא יודע ללמוד. זה גם לא אומר שמורים יודעים ללמד, כי המרחב הדיגיטלי הווירטואלי דורש סט אחר של מיומנויות. זה תפקידה של מערכת החינוך שצריכה להכשיר את המורים כדי שיוכלו להכשיר את התלמידים, ולא תמיד נותנים להם כלים".
בניסיון שלי בעבודה מול אנשים בארגונים נתקלתי בכל מיני סגנונות של תגובות לבקשות של ילדים. סגנון אחד מאופיין בכך שזה לא משנה מה המצב בעבודה, תמיד שמים את הילד לפני העבודה ועונים לו, גם כשיש מבוגר נוסף בבית. לא תמיד זו ההחלטה הנכונה, כי אם ההורה נמצא, למשל, בשיחת עבודה עם עוד אנשים על הקו, אי אפשר לבזבז לכולם את הזמן. מצד שני, כשהורה עובד מהבית, נמצא כל היום בשיחות וידיאו, לא עושה ניהול זמן נכון ואין לו הפסקות, הילדים עלולים להגיע למצב של ייאוש. אני רואה הורים שגם צורחים על הילדים שלהם".
"אם עוזרים לילד במשימות שלו חמש דקות פה, חמש דקות שם, זה לא פוגם בפרודוקטיביות, שגם ככה עולה בגלל שלא צריך לעמוד בפקקים. כמו כן, אפשר להתחיל את יום העבודה הרבה יותר מוקדם כדי שבחלק משעות הלמידה של הילדים - אם יצטרכו עזרה כלשהי או להתייעץ - כן יהיה להורים את הזמן לעזור להם. הסיפור העיקרי הוא ניהול זמן, תכנון משותף עם הילדים ותיאום ציפיות. צריך הרבה סבלנות ואורך רוח להכיל את הסיטואציה החדשה וליהנות ממנה.
התרעות פיקוד העורף