“לא רק פרנסה, אלא ממש חבל הצלה": האנשים שדחו את הפנסיה לאחרי הקורונה

הפחד, הבדידות והתסכול שחוו במהלך הסגר או הבידוד גרמו לחלק מהעובדים שהיו אמורים לצאת לאחרונה לגמלאות להבין שישיבה בבית בחוסר מעש היא ממש לא בשבילם

דודי פטימר צילום: דודי פטימר
מסרבים לצאת לפנסיה אילוסטרציה
מסרבים לצאת לפנסיה אילוסטרציה | צילום: אינג אימג'
2
גלריה

בשל החששות הכבדים מהעתיד, החליט קולו להמשיך בעבודתו בינתיים. “המזל הגדול שלי הוא שאני נחשב לעובד חיוני ואני יכול לעבוד עם אנשים, עם לקוחות, ולא צריך להסתגר בבית”, הוא אומר, “באמצע הקורונה ביליתי בבידוד תקופה וקצת השתגעתי בבית. זה היה די מתסכל, והרגשתי כמה אני חייב ומוכרח לעבוד בשביל הנשמה ובשביל הבריאות הנפשית שלי, ולא רק הפיזית. גם אם הייתי עכשיו יושב בבית באבטלה, הייתי מתאמץ למצוא עבודה מהר. אני פשוט לא יכול להיות לבד בבית. אני אוהב להיות בעשייה, ועדיין יש לי מה לתרום. הקורונה מרחפת פה, וההשפעות שלה ימשיכו איתנו גם עוד כמה שנים, לדעתי, ככה שעד אז, לפחות, אני לא מתכוון לפרוש”.

יוסף פריד (67) עבד במשך 20 שנה כמזכיר בחברה, אך בתקופה האחרונה פוטר מעבודתו בשל שינויים ארגוניים. עם זאת, במקום לצאת לפנסיה כפי שהיה אמור, הקורונה דחקה בו לחפש עבודה אחרת. לאחרונה החל לעבוד אצל חבר שלו כמנהל חשבונות בחצי משרה. “עדיין יש לי מה לתרום, ואני לא הטיפוס שיכול לשבת בבית, בייחוד בתקופת הקורונה כשכולם סגורים בבית, ויש בדידות וכל מה שנלווה לה בישיבה ממושכת בבית”, הוא אומר, “אני לא מוכן ליפול לזה בשום פנים ואופן. אם לא הייתה קורונה, הייתי חושב עכשיו על התוכניות הבאות שלי לאחרי הפרישה, ובטוח שהייתי מוצא עיסוקים כמו טיולים. אני מעריך שהייתי עושה משהו מעניין”.

בלי מסגרת

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יותר מ־70 אלף גברים ונשים במדינת ישראל פורשים מדי שנה מחיי העבודה ומשנים סטטוס לגמלאים. גם עיינה סמדג’ה מבאר שבע, העובדת זה יותר משמונה שנים בזימון תורים רפואיים בבזק אונליין, בחרה לדחות את פרישתה לגמלאות. “ביולי האחרון מלאו לי 62 שנים, והגעתי לגיל הפנסיה”, היא מספרת, “הייתי אמורה לצאת לפנסיה, אבל החלטתי שאני ממשיכה לעבוד, בשביל לא לשבת בבית”.

עיינה סמדג'ה
עיינה סמדג'ה | צילום: צילום פרטי

“כשאנשים מבינים שהם מגיעים לגיל הפרישה ומחכים להגיע ל’חופש הגדול’, לוקח להם בדיוק שבועיים־שלושה עד שהם מרגישים שהם חייבים לעשות עם עצמם משהו, וזה מפחיד מאוד”, מסבירה ד”ר שלומית מנור מהחוג לסוציולוגיה באקדמית גליל מערבי, “הם חווים אובדן מסגרת חברתית ואובדן תעסוקה ואובדן לוח זמנים. הקורונה מבליטה את התחושות הללו ביתר שאת בשל הריחוק החברתי והבידוד: אין בתי קפה ואין חוגים, והרוב קורה בזום, אין אינטראקציה, ואנשים מוכנים להגיד שהעבודה שלהם חיונית רק כדי לצאת מהבית, יש משמעות אדירה לעבודה בחיים של אנשים בגילים האלה בתקופה הזו. העבודה היא מה שמגדיר אותנו, ובתקופה האחרונה, כשתוחלת החיים מתארכת, אנשים מרגישים יותר את הצורך לעבוד, על אחת כמה וכמה בתקופה הזו של הקורונה”.

תגיות:
פנסיה
/
קשישים
/
קורונה
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף