"בלה, צ'או": מילאנו. שתיים לפנות בוקר. מבעד לחלונות הסגורים אפשר לראות צוותים רפואיים עטופים בחליפות לבנות באים לאסוף שכנים חולים. הם מגיעים באישון ליל כדי לא ליצור פאניקה. אלו בני המזל שיצליחו להגיע לבית החולים. האחרים, כמעט חצי מהם, נפרדים מהחיים בבית בעוד הם מחכים לניידת אמבולנס שתיקח אותם לבית החולים. בעיר ברגמו זמן ההמתנה לניידת מגיע לשבע שעות, בברשייה הסמוכה אפילו יותר מכך.

"אני לא מפחד למות. אתה מכיר אותי. אנחנו דור שעבר הכל", אומר לי מריו, "אבל אני לא רוצה למות לבד". מריו הוא כמו דוד שלי. החבר הכי טוב של אבי ז"ל. ביחד הם שרדו את ההפרדה אחרי חוקי הגזע, יחד שרדו ביערות של סיינה את השואה ויחד למדו באוניברסיטה. מריו, בן 87, לבד בבית. השכנים מביאים לו אוכל ועושים עבורו קניות כבר 30 יום, מדי יום. מלחמת קיום.

קורונה באיטליה (צילום: רויטרס)קורונה באיטליה (צילום: רויטרס)


אני מדבר עם מריו כל יום. איתו ועם עוד עשרות חברים שנשארו במילאנו. כל ערב בשש שעון איטליה אני מתחבר לדיווח היומי של הממונה על מצב החירום. ביום שישי האחרון עוד 627 מתו. כרגע יותר מ-47 אלף נדבקו בנגיף. כל ערב מחכים לנס, שהמספרים יירדו, אבל הגרף ממשיך לטפס. כל יום מתווספים פנים מוכרות למצבת החולים: מורדי, רנטו, דני. המגיפה פוגעת בחברים ומתקרבת אליך יום אחר יום.

כמו שהיא התפרצה באיטליה, כך היא מתרחבת למדינות נוספות, מדלגת מעל אוקיינוסים וחוצה יבשות: "8,600 ליטר חמצן בדקה", אומר מנהל בית החולים בברגמו. "הווירוס הזה חונק את החמצן בגוף". זאת מלחמה אחרת. מלחמה של גרפים מטפסים, ומפות. נקודות אדומות שמסמלות חולים ונקודות שחורות עבור המתים. הנקודות גדלות והופכות לכתמים. ערים שוממות, כולם מסוגרים בבתים.

אני מביט באיטליה שאני כל כך אוהב, מתפלל לנס שיעצור את המגיפה, ויודע עמוק בלב שמה שקורה שם, במרחק שלוש שעות טיסה, קורה יום אחרי יום גם בישראל.