ישנן שתי שיטות לפיתוח חיסון. במסגרת השיטה היותר נפוצה, מחסנים עשרות אלפי אנשים ואז ממתינים פסיבית להידבקות מקרב המחוסנים. בשיטה השנייה, הנקראת ניסויי אתגר אנושיים (Human Challenge Studies), מדביקים מתנדבים במחלה באופן מכוון. ניסויים אלה יכולים לבחון את יעילותו של חיסון באופן מהיר בהרבה מהשיטה הקונבנציונלית. אולם נכון להיום, אין אישור לניסויי אתגר אנושיים לפיתוח חיסוני קורונה - למרות שיותר מ-32,000 מתנדבים מ-140 מדינות הסכימו לקבל את החיסון ולהידבק בנגיף באופן מבוקר. 

הסירוב לאפשר הדבקות מכוונות מחייב את הגופים העמלים על פיתוח החיסון לחסן רבבות של מתנדבים, ואז לשחררם לרחובות מתוך תקווה שקצב ההדבקה הטבעי שלהם יספק מספיק נתונים. באופן פרדוקסלי, ניסויי ענק אלה נפגעים ממאמצי המדינות ואזרחיהן לצמצם את מספר ההדבקות (על ידי סגרים, חבישת מסיכות, וריחוק חברתי). ואכן, הגופים המובילים בפיתוח החיסונים (בין השאר חברת מודרנה ואוניברסיטת אוקספורד) התריעו עוד בסוף חודש מאי כי מספר הנדבקים הנמוך בקרב המתנדבים עלול לעכב את הפיתוח.
 
יתכן כי ניסויי חיסון קונבנציונליים, שמתחילים עכשיו בכמה מדינות, כן יאפשרו זיהוי של חיסון אפקטיבי כבר בחודשים הקרובים – ללא ניסויי אתגר. ואולם המצב דינמי, וקיימת אפשרות סבירה שמבחני אתגר יזרזו משמעותית את זמינותו של חיסון אפקטיבי. בינתיים, כאמור, אין אישור לקיימם.

ההתנגדות לאישור ניסויי אתגר מבוססת, בראש ובראשונה, על טיעונים אתיים. מאחר שאין תרופה לנגיף הקורונה, הדבקה מכוונת עלולה להסתיים במותו של המתנדב, גם אם הוא צעיר ובריא, או בנזקים ארוכי טווח שטיבם עדיין איננו נהיר. לפיכך נטען שמתנדבים אינם יכולים לתת ״הסכמה מדעת״ אמיתית להידבקות בנגיף. 

הטיעונים האתיים לא מספיקים

טיעונים אלה לא מצדיקים את האיסור על ניסויים שעשויים לזרז באופן ניכר את פיתוח החיסון. זירוז מציאת חיסון יעיל עשוי לחסוך אלפי ואף מיליוני חיים ברחבי העולם, שלא לדבר על צמצום הנזק הכלכלי חסר התקדים – שגם הוא, כמובן, מתורגם לאובדן חיי אדם. הטיעון שאנשים מבוגרים שפויים ואינטליגנטים אינם רשאים להתנדב לעזור לזולתם תוך סיכון מסוים של בריאותם ואף חייהם - שכן אין הם יודעים באמת מה הם עושים – מבטא השקפה פטרנליסטית שאינה מתיישבת עם ערכי החברה המערבית.

 בטיעונים דומים אפשר לפסול מתנדבים במכבי האש, לדוגמא, המסכנים את חייהם תכופות מול סכנות לא ידועות. ומה עם הצוותים הרפואיים המטפלים בנגיף הקורונה, שגם הם מסכנים את חייהם? רבים מהם כבר מתו במסגרת המאבק בנגיף. אנשי הצוותים הרפואיים ייאלצו, כמובן, להמשיך ולהסתכן אם יהיו עיכובים בפיתוח חיסון. לאמיתו של דבר, כל מדינות העולם, כולל ישראל, אינן מהססות לשלוח את מיטב בניהן ובנותיהן לשדה הקרב, ולסכן את חייהם לטובת הכלל – כולל גם את אלה שאינם מתנדבים.

עופר רבן (צילום: שימוש חופשי)עופר רבן (צילום: שימוש חופשי)


ההתנגדות לניסויי אתגר בנגיף הקורונה נעוצה ברגישות מוצדקת לביצוע של ניסויים באנשים - בעיקר בשל ההיסטוריה העגומה של ניסויים שהתעלמו כליל מזכויות נשואי הניסוי. אלה כוללים, למשל, את הניסויים שביצעו הנאצים באסירים, או את ניסויי טסקגי הידוע לשמצה, שבוצע על אפרואמריקנים חולי עגבת בארה״ב בתחילת המאה ה-20.

להניף את דגל האלטרואיזם

ובכל זאת, טיעוני המתנגדים לניסויי אתגר בקורונה אינם משכנעים. על החברה האנושית להרים על נס אלטרואיזם וגבורה מסוג זה – במקום לציירה כמשובה של אנשים שאינם מודעים להשלכות החלטותיהם.

הסירוב לאשר ניסויי אתגר עדיין אינו מעכב פיתוח של חיסון ישראלי. ואולם ישראל עשויה לשפר את עתידה החיסוני אם תאפשר מבחני אתגר בשטחה. מדינות העולם מתחרות ביניהן בפיתוח חיסונים לקורונה ובניסיון לשריין את אספקתם העתידית. במאבק אכזרי זה תינתן עדיפות למדינות המשתתפות בפיתוח החיסון. לישראל יכולות רפואיות מתקדמות, והיא עשויה להיות אתר אטרקטיבי לביצוע ניסויי אתגר בנגיף.

ניסויי אתגר טומנים בחובם סיכונים, אך גם סיכויים לזירוז משמעותי של זמינותו של חיסון יעיל. אסור לאפשר לשיקולים אתיים חלושים ותלושים לעצור את השימוש בהם. אין בניסויים אלה כל פגם מוסרי: להיפך, הם מימוש נאצל של השאיפה לתיקון עולם.

הכותבים הם יובל דור, פרופסור לביולוגיה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ועופר רבן, פרופסור למשפטים באוניברסיטה של אורגון ומרצה אורח במרכז הבינתחומי בהרצליה.