ב־4 בפברואר 2020 הייתה האונייה "דיימונד פרינסס" במים הטריטוריאליים של יפן כאשר התגלו בה עשרה מקרים של הידבקות בנגיף קורונה, במקביל לתחילת התפשטותו בעולם כולו. כ־3,700 נוסעים ואנשי צוות הוכנסו להסגר בן 14 ימים על ידי משרד הבריאות היפני. ב־7 בפברואר עלה מספר מקרי ההידבקות המאומתים בנגיף ל־61 והאונייה הפכה למוקד ההדבקות הגדול ביותר מחוץ לסין באותה תקופה. בסך הכל נדבקו בספינה מעל 700 נוסעים ואנשי צוות.
על האונייה היו 15 ישראלים, שארבעה מהם, בהם רוחלה ועודד עופרים, נדבקו בנגיף על האונייה ופונו לבית החולים בעיר יוקוהמה במצב קל. ב־20 בפברואר, 11 הנוסעים הישראלים שלא נדבקו פונו מהאונייה, הוטסו לישראל במטוס פרטי, והועברו למרכז הרפואי שיבא תל השומר. שניים התגלו כמאומתים לנגיף בזמן שהייתם בבידוד.
"היעד הסופי של ההפלגה היה יוקוהמה שביפן, ומשם היינו אמורים לטוס הביתה", מספרת רוחלה. "לי עלה החום, ועודד איבד את חוש הריח. צוות של משרד הבריאות היפני עשה לנו בדיקה עם מטושים, וב־16 בפברואר הודיעו לנו שאנחנו חיוביים לקורונה. הורידו אותנו מהאונייה לבית חולים של חיל הים היפני שמרוחק שעה וחצי מטוקיו". "היפנים לא ידעו אז בכלל מה זו המחלה הזו", מתאר עודד. "פינו את כל ארבע הקומות של בית החולים בשביל זוג חולים עם מחלה נדירה. היינו שם 25 ימים בחדר סגור, בלי אוויר צח, אין עם מי לדבר. לאחר מכן חזרנו ארצה".
ישראלים נוספים ששהו על הספינה ונדבקו הם שמעון דהן, 70, ורעייתו שלווה, 63, ממבשרת ציון. "היינו עשרה בני משפחה שנסעו לחגוג לאחותי יום הולדת", מספר שמעון. "הכל היה טוב ויפה. היינו ביפן, בהונג קונג, בטייוואן, בווייטנאם. ביום האחרון הגענו ליוקוהמה. אמרו לנו בשעה 22:00 להוציא מזוודות כדי שלמחרת בשש בבוקר נרד מהאונייה. פתאום בשעה 23:00 הודיעו לנו להחזיר את המזוודות לחדר, שלא יורדים, שצריך להיות מסוגרים בחדרים, שיש איזה נגיף".
"עדיין לא אמרו לנו את המילה 'קורונה'. שמו שומר במסדרון כדי שאי אפשר יהיה לצאת מהחדר. למחרת כבר נתנו לנו כפפות, מסיכות, מדחום, אמרו לנו לבדוק חום כמה פעמים ביום. במשך יומיים לא יצאנו מהחדר. לקח כמה ימים עד שהבנו שמדובר במגיפה. אמרו לנו שנהיה במשך שבועיים בבידוד באונייה, ועשו לנו בדיקות קורונה עם מטושים. אחרי יומיים נתנו לנו להסתובב קצת על הסיפון, וראינו אמבולנסים שמפנים אנשים".
שעה לפני ששמעון דהן ומשפחתו היו אמורים לרדת מהאונייה ולעלות על מטוס ארצה, במסגרת ההסדר עם חברת הביטוח, נשמעה דפיקה בדלת. "אמרו לי: 'סיימון דהן, אתה חיובי, אנחנו מעבירים אותך לבית החולים הצבאי הראשי ביפן'", הוא מספר. "אשתי התחילה לבכות. אמרתי לה שתיסע הביתה והבטחתי לה שאני עוד אגיע לפניה הביתה. הייתי מאושפז שם שבוע".
"אני איש צבא בעברי, אז לקחתי את זה יותר באיזי, שמרתי על איפוק. בזמן האשפוז גם הייתי בקשר עם כל התקשורת. הייתי בכל הערוצים, בכל החדשות. כשחזרתי ארצה, נכנסתי לבידוד בשיבא למשך עשרה ימים. אשתי חזרה עם כל הישראלים הביתה במטוס ולקחו אותם לבידוד בשיבא. אחרי יומיים התגלה שגם היא חיובית לקורונה. בסופו של דבר, אני צדקתי. היא נשארה בבית החולים קרוב לחודש עד שהחלימה".
רחל ביטון, בת 75 מאילת, אחותו של שמעון דהן, הפליגה ב"דיימונד פרינסס" עם בעלה, יצחק־ג'קי, בן 78. כבר באונייה גילו כי נדבקה בקורונה, והיא שהתה חודש בבית חולים ביפן. בעלה חזר ארצה, אושפז כאמור במרכז הרפואי שיבא תל השומר, ושם התגלה שגם הוא חולה.
רוחלה: "מה שהפחיד באותה תקופה היה אכן העובדה שאנחנו לא יודעים כלום על המחלה. מצד שני, אי־הידיעה המוחלטת הזו הקלה עלינו. אני אסתמטית, וכשנדבקתי לא ידענו שקורונה מאוד משפיעה על הריאות וגורמת לקשיי נשימה. אם היינו יודעים שזה כל כך מסוכן, היינו פוחדים יותר".
שלווה: "הפחד שלי היה באונייה עצמה, כשראינו שיירות של אמבולנסים מוציאים חולים. הפחד היה מהלא נודע".
שלווה: "היו אנשים שכתבו בפייסבוק פוסטים כגון 'שישאירו אותם באונייה, הם גם ככה אנשים מבוגרים'. הבת שלי אמרה: 'אמא, את לא פותחת את הפייסבוק'. היו תגובות מזעזעות. באונייה עצמה אף אחד לא הסתכל עלינו בעין לא טובה, כי ידעו שלא אנחנו הפצנו את המחלה. בארץ לא נתקלנו בכל מיני מבטים, אבל אנשים נרתעו בהתחלה מלהתקרב אלינו, גם אחרי שהחלמנו".
רחל: "שמעתי שהיו כאלה שקיללו דרך הוואטסאפ, כתבו: 'למה הבאתם אותם, למה לא השארתם אותם שם שימותו'".
בני הזוג עופרים משתתפים במחקר על הנגיף, שמבצעת פרופ' גילי רגב מהמרכז הרפואי שיבא, והם נוסעים כל שבועיים לבית החולים לצורך ביצוע בדיקה סרולוגית. "הנוגדנים שלנו ירדו פלאים, אז חוסנו שנה אחרי שחלינו", מספר עודד. "אחרי החיסון הנוגדנים עלו בחזרה לנורמה שבה היו כשחזרנו מיפן".
שמעון: "עשינו בדיקה לפני כמה שבועות, עדיין יש לנו נוגדנים למרות שעברה שנה. אנחנו פחות דואגים, אבל גם אני ואשתי הולכים עם מסיכות באופן קבוע".
שלווה: "אני סובלת מנשירת שיער, ומצב רוח עולה ויורד, מה שלא היה לי קודם. תמיד הייתי שמחה וצוחקת. שמעון יותר עייף, קשה לו קצת לעלות במדרגות. למרות שהחלמנו, אנחנו עדיין חיים עם התסמינים עד שיעברו. אני מתעניינת במצב המגיפה, רואה טלוויזיה, מתעצבת וגם כועסת. הראו למשל מסיבות במחתרת. זה מאוד מכעיס".
יצחק: "אחרי שנה לא נשארו אצלי תופעות לוואי. הכל טוב, אבל אני עדיין חושש. אני רוצה לצאת החוצה, אבל מפחד על עצמי ועל אשתי. מחכה שהמצב ישתפר".
רוחלה: "ידענו שזה וירוס רחוק בסין, היינו בטוחים שזה לעולם לא יגיע אלינו".
יצחק: "לא האמנתי שזה יתפשט ככה בכל העולם בכלל, ובארץ בפרט. זו הייתה טעות איומה לאפשר לטיסות מכל העולם לנחות בארץ. אם לא היו נותנים לטיסות לנחות, ייתכן שכיום הכל היה כאן פתוח".
שלווה: "ברגע שיתאפשר, נעשה זאת. מה שקרה ב'דיימונד פרינסס' לא ימנע ממני את ההנאות שלי בחו"ל".
התרעות פיקוד העורף