חברים, ההיסטריה בשיאה - קבלו את הווירוס שהכי זורק אותך לשבועיים של בידוד (במקרה הטוב), עם השם שהכי זורק אותך למזרן אננס מתנפח בפלאיה דל כרמן: קורונה איז אין דה האוס, פיפל! מאיפה זה נפל עלינו עכשיו?! 

מכל האסונות: גלי צונאמי, רעידות אדמה, מטאוריטים וכל הדברים המטורפים שיכלו לקרות לנו, בסוף האנושות תיכחד רק כי איזה סיני לא הצליח להתאפק והתפלק לו עטלף למרק?! 

נו באמת, אתם חושבים לעצמכם עכשיו, האנושות לא תיכחד, ואתם יודעים מה? אתם צודקים, כמובן. אבל הקורונה הזאת - כמו כל הדברים המרושעים - גורמת לנו לפחד מוות. והפחד הזה גורם לעולם להאט את הקצב. ואנחנו מאמינים, שבעולם מטורף כמו שלנו - האטה של הקצב פירושה: מוות. אבל האומנם? תראו, אלפי אנשים נתקעו בבידוד.

ראיתי בטלוויזיה את המשפחה המתוקה הזאת, שנצורה בביתה באחת הערים הנגועות בסין. אמא, אבא ושני ילדים. הם רקדו בסלון, ובחוץ העיר שוממה ומשאיות נוסעות ומרססות חומרי חיטוי ברחובות. זה נראה כמו רגע מסרט עתידני, סצינה סוריאליסטית ונוגעת ללב. וחשבתי לעצמי כמה הילדים הקטנים האלה חווים את הסיטואציה כקשה... או אולי, פתאום, יש להם המון זמן עם אמא ועם אבא, ואולי זאת הפעם הראשונה שהם משחקים משחקי קופסה ביחד בסלון, ובלילה הם הולכים לישון מאוחר ורואים סרטים מצחיקים ביחד. ואולי אני סתם עושה רומנטיזציה למגה-שפעת המחרידה הזאת - וההורים המסכנים כבר מותשים מהמריבות בין הילדים ומהחרדה והשעמום בין ארבעה קירות - ופתאום לחטוף קורונה כבר לא נראה כמו רעיון רע כל כך. לא יודעת... מה שבטוח הוא שהם אולצו להאט את הקצב. ולבלות, גם אם זה לא ממש בילוי. וזאת אמורה להיות חוויה מקרבת, בסופו של דבר. למרות הכל.

וכמוהם עוד אלפי אנשים בכל רחבי העולם. שנאלצו בעל כורחם לשהות במשך שבועיים עם משפחה או חברים או פשוט לבד. והבינו, כל אחד בדרכו, מה באמת חשוב בחיים האלה.

אנשים כבר לא ממהרים לטוס לחו"ל, ומעדיפים להישאר קרוב אם לא חייבים לנסוע. מבטלים חופשות ביעדים אקזוטיים מעבר לים ולוקחים את המשפחה סתם לפיקניק ליד הבית. מעריכים את העובדה שהם יחד. שהם חופשיים. שהם בריאים. 

ואולי הקורונה המפחידה הזאת, שפתאום צצה לה בעולם, היא הדרך שלו להגיד לנו: חבר'ה, תרגיעו. תעצרו את הסחרור הזה שנכנסתם אליו. את מרוץ העכברים האינטנסיבי שכולנו חיים בתוכו. את שעות העבודה המטורפות והעומס, את רגשות האשמה על כך שאין לנו זמן, לילדים שלנו, להורים שלנו, לספורט, לחברים, לזוגיות, למה לא... את חוסר הסיפוק ממה שיש והרצון שיהיה לנו עוד מכל דבר, והרבה. את השעבוד שלנו לכסף ולחומר ולכל הדברים שהופכים את הנשמה שלנו לאומללה. 

אולי זאת הדרך של העולם לאותת לנו שהגזמנו. שצריך לעשות ריסטארט. להוריד את העומס, ללמוד להעריך את הדברים הפשוטים ולהכיר בטוב. קצת כמו הסיפור עם נוח והמבול, משהו בקנה מידה תנ"כי - רק עם נגיף אימתני במקום גשם. 

טוב, הבנתם את הקטע, לא? 

ואולי אני שוב עושה רומנטיזציה מיותרת לכל הסיפור. אולי זה בסוף בכלל איזה סיני שהתפלק לו עטלף למרק, וזו בסך הכל הדרך של הטבע להגיד לנו - !Don’t fuck with bats.