הנחיות משרד הבריאות הנוכחיות, האוסרות על התקהלות, גרמו לכך שגם רגעים קשים, כמו הלוויה, שבעה ואזכרה, מאמצים אופי מקוון. זה קורה לא רק בארץ, אלא גם ברחבי העולם, כאשר חלה עלייה במספר טקסי האשכבה שנערכים ברשת. אנשים מצלמים בעצמם באמצעות טלפון נייד טקסי הלוויות ומשדרים אותם לקרוביהם ולחבריהם, או נעזרים במיזמים שקמו למטרה זו.
"אבי, יפת פדל ז"ל, נפטר ב־3 באפריל בגיל 80", מספר הבן, יגאל פדאל. "דיברנו עם חברה קדישא, הם הפנו אותנו למוקד משרד הבריאות, שם הסבירו לנו שמותר עד 20 איש בלוויה, כאשר מספר זה כולל את האנשים העוסקים בקבורה. 20 האנשים הללו צריכים להיות מחולקים לשתי קבוצות של עשרה בני אדם שרחוקות אחת מהשנייה. ואילו בתוך כל קבוצה עצמה חייבים לשמור מרחק של 3־2 מטרים אחד מהשני. אנחנו, בלי עין הרע, משפחה מאוד גדולה, גם הגרעינית וגם המורחבת, ויש גם המון חברים. אבא שלי היה איש ציבור, איש של גמילות חסדים. המון אנשים רצו ללוות אותו בדרכו האחרונה. נאלצנו להגיד מי מגיע ומי לא. אפילו נכדים לא יכלו להגיע. זה היה קשה מנשוא. זה לא רק האובדן והכאב על שאתה מאבד מישהו קרוב אליך, אלא שאתה לא יכול לאשר למשפחה להשתתף בלוויה. אבא שלי נקבר במושב אחיעזר. אנשים שטיפלו בקבורתו הם צדיקים גדולים ונתנו לו כבוד אחרון מדהים למרות ההגבלות".
פדאל מוסיף ואומר שסוגיה שהווירטואליות אינה פותרת היא אמירת קדיש. "אתה חייב שיהיה מניין להגיד קדיש, ואי אפשר לעשות מניין וירטואלי", הוא מסביר. "אז פעמיים ביום, בבוקר ובערב, כל שכן היה יוצא מחלון ביתו עם ילדים מעל גיל בר מצווה, וככה קראנו את הקדיש".
"תוכנית 'ממעמקים' החלה לקרום עור וגידים כבר לפני חצי שנה, ומטרתה היא תמיכה בשכול אזרחי", מספר אופיר אלגרבלי, מייסד "ממעמקים". "משפחות חללי צה"ל מקבלות חיבוק עצום ממשרד הביטחון ומהחברה הישראלית, ואנחנו רצינו לסייע גם למשפחות השכול האזרחי. בימי קורונה האצנו את המיזם שמאפשר גם קיום הלוויה ושבעה וירטואליות. המיזם הוא בחסות חברת סיסקו ובשותפות גורמים נוספים שעושים הכל בהתנדבות מלאה. השירותים הדיגיטליים ימשיכו להיות גם אחרי הקורונה, אבל הם יהיו מן הסתם פחות מבוקשים. מלבד תמיכה רגשית ופלטפורמה דיגיטלית, אנחנו גם נותנים תמיכה דתית לכל אחד בדת שלו. יש לנו כומר, שייח מוסלמי וכמובן רבנים. בתקופה זו יש התייעצויות דתיות לגבי תפילות, טקסים ודיני אבלות. ממש בקרוב אנחנו הולכים לצאת עם המיזם הזה גם לקהילות היהודיות ברחבי העולם".
"משפחות רבות לא יכולות בימים אלה לקיים הלוויה ושבעה כמו שהיו רוצות בשל התפרצות הקורונה", אומר ליאור אשכנזי, מנהל אגף בכיר – טכנולוגיות דיגיטליות, מידע וסייבר במשרד לשירותי דת. "המשרד לשירותי דת מנסה לסייע בימים אלה לאנשים שקרוביהם הלכו לעולמם. מי שמעוניין, אנחנו מפנים אותו לקבלת שירות ללא עלות ממיזם 'ממעמקים'. בימים אלה אנחנו גם בוחנים התקנת חדרי תקשורת פרטיים באופן קבוע וממוסד ברחבות ההספדים בבתי העלמין הגדולים ברחבי הארץ. זאת כדי שאנשים יוכלו להיכנס מהבית ולראות את ההספד ללא עזרת אדם שמצלם".
"יוסף וינר ז"ל, בעלה של אמי מנישואים שניים, נפטר ב־28 במרץ", מספרת סלעית מרדכי, תושבת נתניה. "למיזם 'ממעמקים' נחשפנו רק אחרי ההלוויה. בשבעה, המשפחה והחברים כבר יכלו להשתתף באופן וירטואלי. בגלל הקורונה ביקשנו מראש שלא יבואו לשבעה. גם לא ציינו איפה יושבים כי לא רצינו לסכן אנשים וגם לא את עצמנו. המרחב הווירטואלי נתן תחושה טובה גם לנו וגם למנחמים. בעיקר התחברו לזה החבר'ה הצעירים יותר, עד גיל 50. למבוגרים יותר הייתה קצת רתיעה מבחינה טכנולוגית והם העדיפו לדבר בטלפון. אבל ראיתי את ההבדל מבחינת אמי, נילי וינר, כשזה היה וירטואלי במסך לעומת טלפון. בווירטואלי היא הייתה יכולה לדבר ביחד עם המנחמים, לנהל שיחה משותפת. זה הקל עליה. מהעמותה גם התקשרו אלינו לבדוק שהכל בסדר, דאגו שהכל יעבוד כמו שצריך".
סבתו של דן נפטרה בסוף חודש מרץ. גם משפחתו נעזרה במיזם "ממעמקים". "הלוויה נקבעה לשעה 16:00. ב־15:50 פתחתי את החדר הווירטואלי", הוא מספר. "באמצעות הטלפון שלי צילמתי את כל ההלוויה. כל מי שלא הגיע להלוויה, שזה הרוב, התחבר וצפה בלייב בהספדים ובכל תהליך הקבורה. לסבתא שלי יש משפחה בחו"ל. גם הם יכלו להתחבר ולצפות בהלוויה. את סבא שלי בכלל לא לקחו להלוויה, כדי שחלילה לא ייחשף לקורונה. סידרתי לו מחשב והוא ראה את ההלוויה מהבית. בחרנו בדרך הזו כדי שאנשים יוכלו לתת לסבתא את הכבוד האחרון. בי אישית זה קצת פגע, כי הייתי עסוק בלצלם לכולם ופחות הייתי נוכח במעמד עצמו. גם את השבעה קיימנו במרחב הווירטואלי. לדור שמעלינו זה היה יותר קשה מבחינה טכנולוגית, על אף שזה מאוד פשוט".
ובדיוק בגלל הסוגיה הזו, יש מי שמתעד את ההלוויה עבור המשפחה תמורת תשלום. יפעת בורקין מחברת "דרך אחרת" העוסקת בארגון הלוויות, אזכרות והנצחות, פתחה לפני כשבוע מיזם יחד עם הצלם יריב דגן המספק שירות של צילום והקרנה בשידור ישיר של טקסי הלוויה ואירועי אזכרה. תמורת צילום אחד האירועים הללו היא גובה 1,500 שקלים. "כל משפחה מקבלת קישור ליוטיוב ואת הקישור הזה מעבירים לאנשים שרוצים שיהיו שותפים לטקס", מספרת בורקין. "הצילום מבוצע בצורה מקצועית. תמונות שיותר קשות לצפייה לא מתועדות ולא מצולמות. המשרדים שלנו צמודים לבית העלמין בחדרה. אני רואה בחלון את ההלוויות. זה פשוט לבכות. אנשים כל כך מפחדים להגיע שלפעמים אפילו אין מניין. אנחנו רוצים לספק את ההרגשה כאילו כל המשפחה נמצאת בהלוויה".
"פונים אלינו אנשים לגבי שידור הלוויות, אבל פחות ממה שחשבנו", אומרת אור פירון־זומר, בעלת חברת סופיה לארגון הלוויות, אזכרות והנצחות לנפטר. "אתה לא חייב את ההיבט המקצועי לשם כך. בסופו של דבר, בן אדם יכול לקחת את הטלפון הנייד שלו, לצלם ומיד לשלוח לקרובים, או לשדר בלייב בפייסבוק, באינסטגרם או ביוטיוב. כל הפלטפורמות מאפשרות למשפחה לעשות זאת בכוחות עצמה בלי להוציא עוד כספים. גם ככה זו סיטואציה קשה. אנחנו לא נוהגים לספק שירותים בתשלום, אם המשפחות יכולות לקבל אותם בחינם. במקרים כאלה אנחנו מפנים למיזם 'ממעמקים'".
שידורי אונליין של הלוויות אומנם התעצמו מאוד בימים אלה של התפשטות הקורונה, אך הרעיון עצמו אינו חדש. "עד יולי 2006 הייתה בבית העלמין בקריית שמונה מערכת צילום שמקושרת למחשב ומאפשרת צפייה והשתתפות בהלוויה מרחוק עבור אנשים שלא יכלו להגיע", מספר הרב יצחק קקון, יו"ר המועצה הדתית בקריית שמונה. "במקביל, אנשים שהיו נמצאים מחוץ למקום, יכלו גם לפקוד את קבר יקיריהם בבית העלמין בצורה וירטואלית. לצערנו, כתוצאה ממטחי הקטיושות שנחתו בשטחי בית העלמין במלחמת לבנון השנייה, נהרסו כל תשתיות המערכת הזאת. מפני שראינו שאנשים לא השתמשו במערכת הזאת יומיום, אלא מדי פעם, ובעיקר בשל העלויות הכלכליות שלא יכולנו לעמוד בהן, לא חידשנו אותה. היום בעידן הקורונה יש משפחות שפשוט מצלמות בעצמן את הלוויה ומעבירות לשאר בני המשפחה. ראיתי לא מעט אנשים שמחזיקים בידם טלפונים ומצלמים".
התרעות פיקוד העורף