הנגיף קורונה הביא לקדמת הבמה את שיטת העבודה הווירטואלית שאומצה הרבה קודם לכן על ידי חלק מהמגזר העסקי, ובימים אלה גם אנשים פרטיים עושים בה שימוש נרחב מאוד בארץ ובעולם – החל במסיבות ואירועים מקוונים המשודרים בלייב וידיאו, כגון ימי הולדת וסעודות ליל הסדר, דרך שיעורי פילאטיס, ועד עריכת תפילות. אבל המרחב הווירטואלי הפך בימים אלה לא רק כלי עזר לצורכי פרנסה ומפגשים משפחתיים שמחים.

הנחיות משרד הבריאות הנוכחיות, האוסרות על התקהלות, גרמו לכך שגם רגעים קשים, כמו הלוויה, שבעה ואזכרה, מאמצים אופי מקוון. זה קורה לא רק בארץ, אלא גם ברחבי העולם, כאשר חלה עלייה במספר טקסי האשכבה שנערכים ברשת. אנשים מצלמים בעצמם באמצעות טלפון נייד טקסי הלוויות ומשדרים אותם לקרוביהם ולחבריהם, או נעזרים במיזמים שקמו למטרה זו.

"אבי, יפת פדל ז"ל, נפטר ב־3 באפריל בגיל 80", מספר הבן, יגאל פדאל. "דיברנו עם חברה קדישא, הם הפנו אותנו למוקד משרד הבריאות, שם הסבירו לנו שמותר עד 20 איש בלוויה, כאשר מספר זה כולל את האנשים העוסקים בקבורה. 20 האנשים הללו צריכים להיות מחולקים לשתי קבוצות של עשרה בני אדם שרחוקות אחת מהשנייה. ואילו בתוך כל קבוצה עצמה חייבים לשמור מרחק של 3־2 מטרים אחד מהשני. אנחנו, בלי עין הרע, משפחה מאוד גדולה, גם הגרעינית וגם המורחבת, ויש גם המון חברים. אבא שלי היה איש ציבור, איש של גמילות חסדים. המון אנשים רצו ללוות אותו בדרכו האחרונה. נאלצנו להגיד מי מגיע ומי לא. אפילו נכדים לא יכלו להגיע. זה היה קשה מנשוא. זה לא רק האובדן והכאב על שאתה מאבד מישהו קרוב אליך, אלא שאתה לא יכול לאשר למשפחה להשתתף בלוויה. אבא שלי נקבר במושב אחיעזר. אנשים שטיפלו בקבורתו הם צדיקים גדולים ונתנו לו כבוד אחרון מדהים למרות ההגבלות".

יגאל פדאל. צילום פרטייגאל פדאל. צילום פרטי

על אף ההגבלות הקיימות, פדאל רצה לאפשר לכמה שיותר אנשים לתת כבוד אחרון לאביו. דרך חבר הוא שמע על התוכנית "ממעמקים", מייסודה של עמותת "בנתיבי אודי", שהוקמה לזכר סגן אודי אלגרבלי ז"ל, שנפל בשנת 1994 בלבנון. התוכנית מתמחה בליווי משפחות שאיבדו את יקיריהן בעזרת מלווים מקצועיים, ובעתות קורונה גם מסייעת ללא עלות למשפחות לקיים לוויה ושבעה באופן מקוון. "סיפרו לי שיש אפשרות לשדר אונליין את ההלוויה", מספר פדאל. "דרך העמותה שלחו לי קישור, התקנתי אצלי את המערכת ושלחתי קישורים למעוניינים להשתתף בהלוויה בשידור חי. הבן שלי צילם את ההלוויה בטלפון הנייד ושידר אונליין לכל מי שנכנס לקישור. בסופו של דבר, נכחו בצורה וירטואלית מאות אנשים בהלוויה".

זה הקל עליך?
"זה לא הקל את הכאב, אבל רציתי לכבד את אלה שרצו לכבד אותו. זה לא הקל עליי את העובדה שאנשים לא באמת באו להיפרד ממנו. בימים רגילים אלפים היו באים להיפרד ממנו. ברגע שסיימנו את ההלוויה, התקשרנו למשרד הבריאות ושאלנו איך יושבים שבעה. הסבירו שכל אחד מהאחים צריך לשבת לבד בביתו, וגם אמא שלי צריכה לשבת לבד כי היא בקבוצת סיכון. הנציגה ממשרד הבריאות ממש בכתה יחד איתנו. בשבעה פתחנו חדר ניחומים וירטואלי. שלחתי לכל בני המשפחה את הקישור וביקשתי שיפיצו לנוספים".

איך התנהל חדר השבעה הווירטואלי?
"כל יושבי השבעה היו יחד על המסך וכל מי שרצה להשתתף, נכנס באמצעות הקישור. דיברנו איתם אונליין, סיפרנו סיפורים על אבא, העלינו תמונות. מי שרוצה לשמור על הבריאות שלו ושל אחרים ולקיים הנחיות, זו השיטה הכי נכונה לנהל שבעה. כדי שלא יהיו יותר מדי אנשים אונליין באותו זמן נתון, אפשר גם לקבוע שעות לקבוצות מנחמים. קבעתי למשל שעות מסוימות לחברים מהעבודה וכדומה. בשבעה בימים הרגילים יושבים יחד, יש את המגע, החיבוק, אבל במציאות הנוכחית המרחב הווירטואלי זה הכי טוב שיש. זה לפחות נותן לאנשים אפשרות לכבד אותנו. אבי שוויקה, מתנדב מהעמותה, ליווה אותנו בכל התהליך הזה בשיא הרגישות והאמפתיה".

פדאל מוסיף ואומר שסוגיה שהווירטואליות אינה פותרת היא אמירת קדיש. "אתה חייב שיהיה מניין להגיד קדיש, ואי אפשר לעשות מניין וירטואלי", הוא מסביר. "אז פעמיים ביום, בבוקר ובערב, כל שכן היה יוצא מחלון ביתו עם ילדים מעל גיל בר מצווה, וככה קראנו את הקדיש".

פלטפורמה סובלנית

"תוכנית 'ממעמקים' החלה לקרום עור וגידים כבר לפני חצי שנה, ומטרתה היא תמיכה בשכול אזרחי", מספר אופיר אלגרבלי, מייסד "ממעמקים". "משפחות חללי צה"ל מקבלות חיבוק עצום ממשרד הביטחון ומהחברה הישראלית, ואנחנו רצינו לסייע גם למשפחות השכול האזרחי. בימי קורונה האצנו את המיזם שמאפשר גם קיום הלוויה ושבעה וירטואליות. המיזם הוא בחסות חברת סיסקו ובשותפות גורמים נוספים שעושים הכל בהתנדבות מלאה. השירותים הדיגיטליים ימשיכו להיות גם אחרי הקורונה, אבל הם יהיו מן הסתם פחות מבוקשים. מלבד תמיכה רגשית ופלטפורמה דיגיטלית, אנחנו גם נותנים תמיכה דתית לכל אחד בדת שלו. יש לנו כומר, שייח מוסלמי וכמובן רבנים. בתקופה זו יש התייעצויות דתיות לגבי תפילות, טקסים ודיני אבלות. ממש בקרוב אנחנו הולכים לצאת עם המיזם הזה גם לקהילות היהודיות ברחבי העולם".

"משפחות רבות לא יכולות בימים אלה לקיים הלוויה ושבעה כמו שהיו רוצות בשל התפרצות הקורונה", אומר ליאור אשכנזי, מנהל אגף בכיר – טכנולוגיות דיגיטליות, מידע וסייבר במשרד לשירותי דת. "המשרד לשירותי דת מנסה לסייע בימים אלה לאנשים שקרוביהם הלכו לעולמם. מי שמעוניין, אנחנו מפנים אותו לקבלת שירות ללא עלות ממיזם 'ממעמקים'. בימים אלה אנחנו גם בוחנים התקנת חדרי תקשורת פרטיים באופן קבוע וממוסד ברחבות ההספדים בבתי העלמין הגדולים ברחבי הארץ. זאת כדי שאנשים יוכלו להיכנס מהבית ולראות את ההספד ללא עזרת אדם שמצלם".

אופיר אלגרבלי. צילום פרטיאופיר אלגרבלי. צילום פרטי

"יוסף וינר ז"ל, בעלה של אמי מנישואים שניים, נפטר ב־28 במרץ", מספרת סלעית מרדכי, תושבת נתניה. "למיזם 'ממעמקים' נחשפנו רק אחרי ההלוויה. בשבעה, המשפחה והחברים כבר יכלו להשתתף באופן וירטואלי. בגלל הקורונה ביקשנו מראש שלא יבואו לשבעה. גם לא ציינו איפה יושבים כי לא רצינו לסכן אנשים וגם לא את עצמנו. המרחב הווירטואלי נתן תחושה טובה גם לנו וגם למנחמים. בעיקר התחברו לזה החבר'ה הצעירים יותר, עד גיל 50. למבוגרים יותר הייתה קצת רתיעה מבחינה טכנולוגית והם העדיפו לדבר בטלפון. אבל ראיתי את ההבדל מבחינת אמי, נילי וינר, כשזה היה וירטואלי במסך לעומת טלפון. בווירטואלי היא הייתה יכולה לדבר ביחד עם המנחמים, לנהל שיחה משותפת. זה הקל עליה. מהעמותה גם התקשרו אלינו לבדוק שהכל בסדר, דאגו שהכל יעבוד כמו שצריך".

סבתו של דן נפטרה בסוף חודש מרץ. גם משפחתו נעזרה במיזם "ממעמקים". "הלוויה נקבעה לשעה 16:00. ב־15:50 פתחתי את החדר הווירטואלי", הוא מספר. "באמצעות הטלפון שלי צילמתי את כל ההלוויה. כל מי שלא הגיע להלוויה, שזה הרוב, התחבר וצפה בלייב בהספדים ובכל תהליך הקבורה. לסבתא שלי יש משפחה בחו"ל. גם הם יכלו להתחבר ולצפות בהלוויה. את סבא שלי בכלל לא לקחו להלוויה, כדי שחלילה לא ייחשף לקורונה. סידרתי לו מחשב והוא ראה את ההלוויה מהבית. בחרנו בדרך הזו כדי שאנשים יוכלו לתת לסבתא את הכבוד האחרון. בי אישית זה קצת פגע, כי הייתי עסוק בלצלם לכולם ופחות הייתי נוכח במעמד עצמו. גם את השבעה קיימנו במרחב הווירטואלי. לדור שמעלינו זה היה יותר קשה מבחינה טכנולוגית, על אף שזה מאוד פשוט".

צילום עצמאי

ובדיוק בגלל הסוגיה הזו, יש מי שמתעד את ההלוויה עבור המשפחה תמורת תשלום. יפעת בורקין מחברת "דרך אחרת" העוסקת בארגון הלוויות, אזכרות והנצחות, פתחה לפני כשבוע מיזם יחד עם הצלם יריב דגן המספק שירות של צילום והקרנה בשידור ישיר של טקסי הלוויה ואירועי אזכרה. תמורת צילום אחד האירועים הללו היא גובה 1,500 שקלים. "כל משפחה מקבלת קישור ליוטיוב ואת הקישור הזה מעבירים לאנשים שרוצים שיהיו שותפים לטקס", מספרת בורקין. "הצילום מבוצע בצורה מקצועית. תמונות שיותר קשות לצפייה לא מתועדות ולא מצולמות. המשרדים שלנו צמודים לבית העלמין בחדרה. אני רואה בחלון את ההלוויות. זה פשוט לבכות. אנשים כל כך מפחדים להגיע שלפעמים אפילו אין מניין. אנחנו רוצים לספק את ההרגשה כאילו כל המשפחה נמצאת בהלוויה".

יפעת בורקין. באדיבות דרך אחרתיפעת בורקין. באדיבות דרך אחרת

"פונים אלינו אנשים לגבי שידור הלוויות, אבל פחות ממה שחשבנו", אומרת אור פירון־זומר, בעלת חברת סופיה לארגון הלוויות, אזכרות והנצחות לנפטר. "אתה לא חייב את ההיבט המקצועי לשם כך. בסופו של דבר, בן אדם יכול לקחת את הטלפון הנייד שלו, לצלם ומיד לשלוח לקרובים, או לשדר בלייב בפייסבוק, באינסטגרם או ביוטיוב. כל הפלטפורמות מאפשרות למשפחה לעשות זאת בכוחות עצמה בלי להוציא עוד כספים. גם ככה זו סיטואציה קשה. אנחנו לא נוהגים לספק שירותים בתשלום, אם המשפחות יכולות לקבל אותם בחינם. במקרים כאלה אנחנו מפנים למיזם 'ממעמקים'".

שידורי אונליין של הלוויות אומנם התעצמו מאוד בימים אלה של התפשטות הקורונה, אך הרעיון עצמו אינו חדש. "עד יולי 2006 הייתה בבית העלמין בקריית שמונה מערכת צילום שמקושרת למחשב ומאפשרת צפייה והשתתפות בהלוויה מרחוק עבור אנשים שלא יכלו להגיע", מספר הרב יצחק קקון, יו"ר המועצה הדתית בקריית שמונה. "במקביל, אנשים שהיו נמצאים מחוץ למקום, יכלו גם לפקוד את קבר יקיריהם בבית העלמין בצורה וירטואלית. לצערנו, כתוצאה ממטחי הקטיושות שנחתו בשטחי בית העלמין במלחמת לבנון השנייה, נהרסו כל תשתיות המערכת הזאת. מפני שראינו שאנשים לא השתמשו במערכת הזאת יומיום, אלא מדי פעם, ובעיקר בשל העלויות הכלכליות שלא יכולנו לעמוד בהן, לא חידשנו אותה. היום בעידן הקורונה יש משפחות שפשוט מצלמות בעצמן את הלוויה ומעבירות לשאר בני המשפחה. ראיתי לא מעט אנשים שמחזיקים בידם טלפונים ומצלמים".