אנחנו, ילדי שנות התשעים אשר גדלנו על פוקימון, עדיין לא מצליחים לעכל את הבשורה הקשה אשר נחתה עלינו כמכת חשמל ביום בהיר. אחרי 25 שנה בהן אש ופיקאצ'ו ליוו אותנו יד ביד מילדות ועד בגרות, הם פורשים מן המסך הקטן לעתיד לא ידוע.
אז זהו, זה סופי, המותג המצליח נפרד ממי שהיו שני האייקונים הכי גדולים שלו בכל הזמנים, את אש הולכת להחליף מאמנת וסביבה הולכת להתרכז העלילה החדשה.
למי שלא רוצה לפספס את סופו של העידן הנוסטלגי הזה, אחד עשר הפרקים האחרונים ישודרו החל מה-13 בינואר ביפן, וכנראה יגרמו להרבה מעריצים לצרחות ובכי חסר שליטה כשאנחנו נפרדים משני הגיבורים הכי אהובים בכל הזמנים.
פוקימון הוא זיכיון מדיה בבעלות חברות משחקי הווידאו היפניות נינטנדו, גיים פריק וקריטורס. המילה פוקימון היא למעשה הלחם בסיסים של המותג ביפנית - "מפלצות כיס" ובאנגלית: Pocket Monster. יותר נכון, 1008 זנים בדיוניים של מפלצות כיס שמחולקים לתשעה דורות והיד עוד נטויה. המוצר המקורי בזיכיון התחיל למעשה כצמד משחקי וידאו תמים ששווקו ב-1996 עבור קונסולת המשחקים גיימבוי.
פוקימון הוא זיכיון המדיה הרווחי ביותר אי פעם, עם שווי מוערך של כ-100 מיליארד דולר וסדרת האנימה השנייה המכניסה ביותר אי פעם. לכן, אנחנו מתקשים להבין מדוע לעשות את השינוי הדרמטי ולהעלים את הגיבורים הראשיים והאהובים אש ופיקאצ׳ו? מבחינתנו הקהל, ההחלטה לוותר על הדמוית המובילות היא בלתי נתפסת, זה כמו צבי הנינג׳ה בלי הצבים, החתולים הסמוראים בלי החתולים, נילס הולגרסון בלי האווזים, קיצר הבנתם את הפואנטה.
אולי לחלקכם זה נשמע מגוחך, למה זה כזה ביג דיל? הרי בסה״כ מדובר בסדרת אנימציה לילדים. אז כן, זה בהחלט ביג דיל, יש פה אנשים שחסכו את כל כספם, כלומר, זנבו שקלים מהספה כדי לקנות את חבילת הקלפים הראשונה שלהם במכולת של עליזה, חלקנו התפלחנו מבית הספר רק כדי להספיק לראות בפעם המיליון את צוות רוקט מנסה ללכוד את פיקאצ׳ו (מפתיע כל פעם מחדש) ואפילו הלכנו, סליחה, לקחו אותנו לקולנוע לראות את אש כמעט נהרג ע״י מיו טו והזלנו דמעה או שתיים. אז כן, אנחנו מרגישים שיש לנו את כל הסיבות שבעולם להתמרמר על ההחלטה הלא רציונלית הזאת.
מה פוקימון לא נתנה לנו? היה שם הכל: שירים קליטים שכולנו ידענו בע״פ , משחקי גיימבוי נוסטלגיים, קלפים, פוקדורים, פוקימון גו, סרטים באורך מלא, אין סוף על אין סוף של מרצ׳ שצרכנו בצורה אובססיבית, וכל זה התחיל בפרק אחד תמים ששודר אחה״צ בערוץ הילדים, הפרק הראשון של הסדרה הכי ממכרת שאי פעם נוצרה.
כולנו זוכרים איך אש החמוד לא התעורר בזמן ליום החשוב בחייו - יום בחירת הפוקימונים, והשאר היסטוריה. כבר אז הרגשנו שיש פה משהו גדול. זו לא עוד סדרה, יש פה ילד שחי את החלום שכולנו כילדים רצינו לחיות: להסתובב לבד בעולם פנטסטי עם חברים טובים, לצבור חוויות מטורפות, לתפוס פוקימונים (שזה בעצם כמו חיות אבל שמבינות אותך) וכמובן להיות מאסטר פוקימון. בזמן שאנחנו יושבים בשיעור תנ״ך משתעממים למוות, יש ילד בגיל שלנו שעושה מה שבא לו ואוסף חיות נדירות, אתם קולטים?
בכל מקרה, דרך אש חיינו את החיים שהיינו רוצים שיהיו לנו וזה נתן לנו את האסקפיזם הראשון לעולם שכולו טוב, עולם הפוקימונים. ועכשיו 25 שנים ארוכות אחרי, החלום הזה נגמר. נכון, אש זכה להגשים את הייעוד שלו ולהיות מאסטר פוקימון, אבל מה איתנו? מישהו שאל אותנו מה אנחנו רוצים? אז אנחנו לא מוכנים להיפרד וכנראה שאף פעם לא נהיה מוכנים.
לבינתיים הלכנו לנגב את הדמעות, להתנחם בקלפי הפוקימון הבודדים שהצלחנו לשמר בקופסת נעליים מתחת למיטה ולקוות שאולי יום אחד אש ופיקאצ׳ו יחזרו אלינו ונלך יחדיו לעיר ורידיאן.