בשנת 2022 כולנו ישבנו מהופנטים מול המסכים וגמענו בשקיקה את פרטי המשפט הציבורי המביך בתבל- ״ג׳וני דפ נגד אמבר הרד״, פסגת הקרינג׳ בהתגלמותה. התביעה הראשונית הוגשה בעקבות מאמר שפרסמה הרד על היותה קורבן לאלימות במשפחה, אז כשעוד היינו בצד שלה. כך היינו מרותקים למסך כאחרוני צופי הטראש הטלוזיוני בתחתיתה של שרשרת המזון משכשכים בביצת המדיה, מברכים על כל קטע טיקטוקי ומים אינפנטילי שעשה צחוק על המשפט. לאחר שנגמר הפיאסקו התקשורתי ונשארנו עם חור בלב, לא האמנו שעוד אפשר לסחוט מיץ מהלימון המשומש הזה, אבל הנה הגיעו נטפליקס והצליחו לגרום בשר מעוד כמה עצמות יבשות.
אם תהיתם למה אתם צריכים לראות את הדוקו הזה, התשובה היא שאתם לא. כשהסדרה עלתה לנטפליקס לא הבנו מה עוד אפשר לחדש, האם לא ראינו הכל מהכל? זה היה המשפט הכי ציבורי, מתועד, מתוייג וחושפני מאז או ג'יי סימפסון ומייקל ג׳קסון ביחד. אז מה נטפליקס? מה אתם רוצים מאיתנו? אולי פשוט תמשיכו להפיק טראש סטייל ״טו הוט טו אנדל״ או ״האם זו עוגה״ ותניחו לנו?.
הניסיון לייצר תוכן ״כאילו״ עמוק שמנסה להעביר איזו דעה ״משוכללת ומתקדמת״ על חשבון ההייפ העבש מחייהם של סלבס הוליוודים לא משכנע אותנו, אנחנו יודעים שאתם רק רוצים צפיות. אפשר רק לדמיין את ישיבת הבורד בנטפליקס: ״איך אנחנו מוצאים הצדקה לדוקו על משפט שנטחן עד דק? "בטח שאפשר למצוא הצדקה. תנו לי רגע….. האשמת הקורבן!", "כל הכבוד בוב, אתה מקודם ליושב ראש מחלקת הכי נצפים בקזחסטן, עכשיו לך תביא לנו קפה".
אז כן, כמובן שנטפליקס מצאו נקודה קלושה להיאחז בה שתצדיק את קיומה של הסדרה המטרחנת הזאת, קלף ״האשה היא קורבן״. שלא להתבלבל עם הרוצח הוא השליח הגבר של הפיצה. נראה שזה ברור לכולנו שהציבור לא שנא את אמבר הרד כי היא אישה, או כי היא אישה שהתלוננה על גבר, או כי הגבר הזה הוא במקרה ג׳וני דפ אחד השחקנים המוכשרים ופיראט מספר אחת. הציבור שנא את אמבר הרד כי היא משדרת חוסר אמינות קיצוני, אז סימפל אז דאט.
עובדה, לפני המשפט הייתה כמות לא מבוטלת של אנשים שכן צידדו בה ובאמת ובתמים האמינו שדפ הוא אדם אלים ומסוכן, עקב כך הוא כמובן גם סבל מנזק תדמיתי וכספי ענק, עד ש״דיור״ החליטה לפרגן לו באיזו פרסומת מסכנה לבושם, ג׳י ט׳יינקס - מה שבדיעבד התברר כהחלטה לא רעה כשבתוך חודש מתחילת המשפט החיפושים אחר הבושם בגוגל גדלו ב-48 אחוז.
אז כן, בהתחלה הקהל לחלוטין היה בצד של הרד. מה השתנה? מה שהשתנה הוא החשיפה לפרסונה שנקראת אמבר הרד, זו שראינו רק בקולנוע לשברירי שנייה ערוכים, ועכשיו יש לנו גישה ישירה ואותנטית לנבכי נשמתה הרעועה כשהיא עומדת ״דומעת״ סטייל רוקסי הארט מהסרט ״שיקגו״ על דוכן הנאשמים: אני נשבעת שהוא רץ לתוך בקבוק הוודקה השבור אדוני השופט, שבע פעמים!
רוב התקשורות על פיה אנו שופטים אנשים היא כלל לא מילולית. לשחק על הקלף שהקהל נגד הרד כי היא אישה זו היתממות. אם היינו הופכים את התפקידים וגבר היה מתנהג בצורה כזו ניורוטית וגרוטסקית אנחנו בספק רב אם קהל המושבעים היה בעדו. אבל נטפליקס בעצמם לא היו מספיק בטוחים בנרטיב הסיפורי שהם ניסו למכור לנו בשביל להגיד באופן חד משמעי שלא משתמע לשתי פנים - אנחנו הציבור עשינו להרד רצח אופי.
הם העדיפו להיות פופוליסטים וללכת בין הטיפות, בגלל זה הם רק זרקו את הרעיון לאוויר ונתנו לנו להתבשל עם מחשבות של אולי: אולי קהל המושבעים היה משוחד? אולי שנאתי אותה כי היא אישה? אולי הייתי כבשה ולקחתי בצורה אוטומטית את הצד של דפ כי אני אוהב שודדי הקריביים וקוראים לחתול שלי מיאוסקי סיזר האנדס? האם חוש השיפוט שלי כל כך לקוי וצידדתי בצד של התוקף? אז כמובן שלא הכל שחור לבן ונראה כי מערכת היחסים הזו הייתה מתעללת ואלימה בצורה כמעט הדדית, רק שכפי שנוכחנו לראות במשפט דפ הוא פשוט שחקן יותר טוב.