מה משותף ל"ואלס עם באשיר", "ניר וגלי", "סוף הדרך", "אגדת המלך שלמה", "כנס העתידנים", "משפחת שווץ", "אחמד וסלים", "איפה אנה פרנק" ו"מ.ק. 22"? נכון מאוד, כל אלו הם סדרות וסרטי אנימציה שיצרו ישראלים וכולנו נהנים לצפות בהם עד היום.
בשבוע האחרון הרשת רועשת גועשת עם אינספור פוסטים שפורסמו ע״י אנשים מתחום האנימציה (ולא רק) נגד משרדי הממשלה. אם ניסיתם להבין על מה ולמה הבלאגן, הכל התחיל מההחלטה התמוהה של משרדי האוצר, חוץ, תיירות, כלכלה ואפילו התרבות (היחידים שהספיקו לחזור בהם) לא לכלול את תחום האנימציה בתוכנית שפורסמה לסיוע כלכלי להפקות זרות. מה שזה בעצם אומר הוא שלחברות הגדולות כמו: דיסני, נטפליקס, ניקלודיאון, וורנר ברדרס, אפל טי וי ועוד אין שום תמריץ לעבוד עם אנשים מתחום האנימציה בישראל או להגיע לארץ כדי לייצר תוכן אנימטיבי. הדבר כמובן יגרום לניתוק טוטאלי של היוצרים הישראלים מהשוק העולמי.
בנוסף לכך, ההחלטה החריגה תגרום לכך שתעשיית האנימציה כולה תיפגע באופן משמעותי, ופרויקטים רבים שהיו יכולים להתבצע בארץ ולכלכל אלפי אנשים ממקצועות האנימציה יופקו במדינות זרות שכן מעניקות תמריצים. כדי שהעשייה האנמיטיבית תמשיך לחיות היא זקוקה לתמריצים ממשלתיים וזה על מנת לעמוד בסטנדרט הבינלאומי. אם ניקח לדוגמא את האולפנים הגדולים ביותר בהוליווד, כאשר אולפנים כאלו בוחרים לייצא עבודה לנותני שירות מסביב לעולם, הם כמובן יבחרו את נותני השירות שיש במדינות שלהם תמריץ. ואכן, במדינות מתוקנות התמריצים האלו קיימים ואנימציה נחשבת לתחום מניב ורווחי, אך בישראל כמו בישראל עדיין מסרבים להכיר בקיום שלה כתעשייה בפני עצמה.
יש אינספור דוגמאות להכנסות האסטרונומיות שהן נגזרת של יצירה אנימטיבית: אם זה פארק השעשועים החדש של ״פפה פיג״ שנוצר אך ורק בגלל הויראליות וההצלחה המסחררת של הסדרה הבריטית, מוזיאון של סטודיו ג׳יבלי ביפן שמושך מאות אלפי מבקרים מדי שנה, הפארקים של דיסני כמובן, ושלא נדבר על מרצ'נדייז נלווה ועוד ועוד. אז אם הטענה היא שתחום האנימציה לא כדאי למדינה מבחינת כלכלית או תיירותית - לא בטוח עד כמה צפייה בלוקיישן של נטרול מטען חבלה שמופיע בתוכנית כמו פאודה יעילה לקידום התיירות בארץ.
מה שעוד יותר מוזר הוא שהבשורה הגיעה בטיימינג מפתיע, כשתחום האנימציה הישראלי נמצא בצמיחה ופריחה מטורפת עם פרויקטים שאפתניים שמקבלים פרסים בפסטיבלים עולמיים כמו ״מכתב לחזיר״ ,״מגלשה שחורה״ או ״להתאהב ברקס״, וכמובן שאי אפשר להתעלם מן היצירות המרשימות ״אגדת חורבן״ של גידי דר ו-״איפה אנה פרנק״ של ארי פולמן, שהוא קו-פרודקציה של יותר משלוש מדינות שונות ומקבל הוקרה והערכה עולמית.
מעבר לסרטים ישראלים שזוכים להכרה בינלאומית נרשמה גם השתתפות שיא של ישראלים בפסטיבלי האנימציה הגדולים בעולם עם עשרות אנימטורים שמוכרים את מרכולתם. נציין שכל הסיפור הזה מגיע לאחר ההודעה על ביטולו של שבוע האיור השנתי בתל אביב.
מסתמן שבישראל אין רצון והכרה אמיתיים בתחום שבכל העולם מקבל מקום של כבוד עם סרטים שוברי קופות כמו המיניונים (כולנו ראינו את בני הנוער מציפים את אולמות הקולנוע לבושים בחליפות), פרוזן, טרולים, אנגרי בירדס, הכל בראש, סוניק הקיפוד,אדומה אש, ספיידרמן: מימד העכביש ועוד ועוד.
מרגיש כי מדינת ישראל עושה כל שביכולתה כדי לחסל כל זיק של תקווה ליוצרי האנימציה, במדינה שהיא גם ככה קשה ומאתגרת. האם באמת יש סיבה שישראל תייצר אך ורק סרטי שואה, דת, צבא חטיפות ופיגועים? כאשר יש פה אנשים יצרתיים שמבחינתם השמיים הם הגבול. ואם ישראל מיתגה את עצמה כמעצמת הייטק האם אין סיבה שהיא תוכל למתג את עצמה כמעצמת אנימציה?
בין ה-9 ל -13 באוגוסט יערך פסטיבל אנימיקס השנתי בסינמטק ת"א, מוזמנים להראות סולידריות ולהנות משלל תכנים אנימטיביים יצירתיים ומקוריים.
#ישאנימציהבישראל