גן עדן של אמנים. כך אפשר לכנות את הבית בקומה השלישית בבניין תעשייה בשכונת תלפיות בירושלים. הבית, בגודל של כ־300 מ’, מורכב מחללים שבהם נערכות סדנאות יצירה. אנשים שמגיעים למקום מגלים מחלקות לייצור מוצרי זכוכית צבעוניים, מדפים עמוסים בכלי קרמיקה מקוריים, תכשיטים וחרוזי זכוכית ועוד ועוד. לא מדובר בעוד חנות שיקית שניתן למצוא בשווקים בירושלים או בתל אביב. זהו פרויקט חברתי שמתקיים כבר 11 שנה בתמיכתה של הקרן לידידות בראשותו של הרב יחיאל אקשטיין. למקום מגיעים נערים ונערות שמוגדרים נוער בסיכון, בגילאי 15־18, שהופנו לבית על ידי עובדים סוציאליים, המשטרה, יועצות בתי ספר או אפילו אחים בוגרים שלקחו חלק בפרויקט והמליצו בחום רב לאחיותיהם ולאחיהם להשתלב בו. המשתתפים לומדים ליצור דברי אמנות שונים ולאחר מכן מוכרים אותם. 

“הבית של סוזן נוצר למעשה כאשר חברי היקר אייל קפלנסקי ז”ל הקים אותו לזכר אשתו סוזן, שנפטרה. היא הייתה אישה מאוד מיוחדת”, מספר מנהל המקום אביטל גואל. “זה התחיל עבורנו כחלום שנראה בהתחלה כמו הרפתקה מעניינת שאולי תימשך כמה שנים והיום נהפכנו למקום עלייה לרגל. באים אלינו ללמוד איך לעבוד עם נוער בסיכון, כיצד לעשות עסק חברתי בלי למכור מסכנות אלא הצלחה. אנשים מגיעים מכל העולם למרכז המבקרים שלנו, רוצים לראות, לעזור ולקנות. אנחנו עושים גם סדנאות שהנערים מעבירים. זה כיף גדול לראות 50 נשים מסן פרנסיסקו או קבוצת פנסיונרים מכרמיאל ‘פושטים על המפעל’ וקונים הכל – הנערים אורזים ועומדים בקופה ומקבלים את כל המחמאות המדהימות – שמעולם לא קיבלו”.
 

גואל מספר על התמיכה הרבה שזוכה הבית של סוזן מהקרן לידידות: “זה יותר מתרומות כספיות, זה היחס החם והמפרגן. רעייתו של הרב יחיאל אקשטיין התנדבה פה בעצמה במשך יותר משלוש שנים במחלקת התכשיטים. עד היום היא באה ומתרגשת ביחד איתנו מההצלחה של המקום. מדי כמה חודשים מתקשרת אלינו מלכי, עובדת בקרן לידידות, ומספרת לי על תלושים לבגדים ברשת כזו או אחרת שהם רוצים לתת לנערים ולנערות שלנו”.

לדברי גואל, הבית של סוזן הוא לא סדנת אמנות: “מדובר במקום שמיועד לעזור לבני נוער שנמצאים במצבי סיכון ברחובות ירושלים. לעזור באמת. אנחנו מפתחים פה כישורי חיים וביטחון עצמי לנוער, שפעמים רבות פשוט לא יודע כיצד לשרוד בחברה התחרותית שלנו. נערים שלא מאמינים בעצמם, ובהתחשב בעברם אין זה פלא. הבית של סוזן שם לעצמו למטרה לתת לאותם נערים ונערות כלים, שאותם יוכלו לקחת הלאה לכל מקום שאליו יבחרו להמשיך, מתוך אמונה שאם יהיו להם כלים הם יבחרו ללכת למקומות הנכונים. הסיבה היחידה שהנערים האלה מידרדרים למקומות כל כך עצובים ומסוכנים אינה בגלל בחירות גרועות שעשו, אלא כי מעולם לא הייתה להם ברירה”. 
 

הנערים שמאזינים לשיחה ממהרים להתערב ו”להוכיח” את גואל: “למה אתה מציג אותנו כנערים מסכנים?”, שואל אחד מהם, “הקוראים יחשבו שאנחנו נרקומנים, חותכים, מתאבדים”.  בשלב מסוים מתערבת בשיחה א', נערה כבת 16, יתומה מאב, שמספרת על עצמה ועל חבריה בדרך נוגעת ללב ומעוררת מחשבה: “אנחנו בעצם נערים ונערות שצריכים עזרה אבל לא כי עשינו משהו רע, אלא פשוט כי החיים קשים. לפעמים הם קשים מאוד. אין כסף, אין עזרה, אין מי שיראה אותך, ואז מתחילים לעשות דברים כדי לשכוח, כדי שלא יכאב. יש בפנים כעס כזה גדול שבא לך להתפוצץ על מישהו. אבל היום אני סבבה, התאפסתי על עצמי, המקום פה עזר לי לראות קצת מעבר ולשלוט בכעס. די, גדלתי”. 
 

מנהל המקום מקשיב לילדים בגאווה בלתי מוסתרת: “אני מת עליכם”, הוא מדגיש בפניהם, “כולכם הגעתם אלינו מהמקומות הכי קשים. בזמן שנערים אחרים מתלבטים עם ההורים לאן ייסעו לחו”ל בקיץ ולאיזו יחידה להתגייס, אתם חושבים איך לעזור לאמא להביא כסף כדי שיהיה אוכל בבית לאחים הקטנים. איך לשמור על המשפחה שלא תתפרק. אתם גדולים מהחיים. בחרתם להילחם ולא להיכנע לייאוש ולדיכאון שברחוב. אתם מנצחים כל יום כשאתם נכנסים לכאן, ומתחילים לעבוד”.


לאחרונה רקמו בבית של סוזן שיתוף פעולה עם האמנית אורנה ללו. “אורנה מדהימה”, אומר גואל. “היא אמנית של צבעים, לא מפחדת לנסות עוד ויותר ומכניסה צבע לעבודות שלנו ולחיים של הנערים. היא ג’ינג’ית כזאת, סוערת ואימפולסיבית, עם לב ענק. לפני כשנתיים סגרה עסק בינלאומי ולאחר חיזורים שלי הסכימה לבוא לראות. מאז היא אחת המתנדבות השרופות של המקום ושל הנערים. היא מעצבת ועובדת ביחד עם הנערים ברמה שמעולם לא היינו מסוגלים לשלם עליה אפילו אם היינו רוצים. העבודות שלה גורמות לאנשים לחייך באושר ולנערים ולנערות שלנו לנפח את החזה בעיניים נוצצות ולומר ‘עשינו את זה’”.