גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: הדרך לוורניקס רצופה בכוונות טובות

יצאתי את הבית, יודע את הדרך שעלי ללכת, לפחות על פי המפה, ופניי היו אל עבר פודיל. להגיד פודיל באוקראינית זה ללחוץ על אם אבי הטאבואים, כי פשוט אין שום סיכוי שמישהו ילך לגור שם, ושם, כמו אצלנו, והפעם אני מדבר כחיפאי לשעבר, על יד הנהר לא יגור כל מי שנפשו בו, ואילו בהר, נופת צופים, לא אכפת להם עליות וירידות, חלקן תלולות להפליא, רק לא בשפלה הגדולה, איפה שבאמת מסוכן. הצפות, שריפות, מה לא עבר על פודיל, ובכל זאת, רובע עני זה הסמוך לחלק הנהר שלא מעניין איש היטיב לאכלס שני דברים. האחד שוק, אליו תכף נגיע. והשני הוא רחוב אחד ובו שתי מסעדות. האחת אוקראינית והשנייה גרוזינית, ואין שום סיכוי בעולם שהייתי יודע, שלא לדבר על מגיע, אל מי מהן, אילולא ה'זכר'.

5
5
עליתי את הרחוב שאני כמעט תמיד עולה ביציאה מביתי ופניתי בדיוק במקום שהייתי צריך וחסכתי בזאת עיקוף של 3-4 קילומטר, שהיה עובר דרך מרכז העיר, הכיכר המרכזית, ומשם בכביש המפורסם היורד אל עבר הנהר הנראה כמו איזה עיירה מהמערב הפרוע - בנייני עץ, מרפסות, ברים מכול עבר, מסעדות, והמון חולף משני הצדדים. לעזאזל, זה גם היה יכול להיות בקוסטה ריקה, או באוסטריה, או בשוויץ. זה פשוט הייתה עיירה תיירותית בתוך הכרך האוקראיני. אבל אני בחרתי לרדת דרך העצים הגדולים. הירידה תלולה והגעתי אל הישורת הידועה לשמצה, אך לא הייתי בטוח שהגעתי , וכיצד אהיה, הרי השלטים כולם כתובים בקרילית, ולשאול בוודאי אין את מי, במקום בו גם במקומות לתיירים הם לא יודעים להגיד כן או לא. בוא נעשה סדר. הם מדברים רוסית! אפילו לא אוקראינית. אחרי שלוש הצלבות של המפה, ומעט יכולת ההשוואה שלי בקרילית של השם של הרחוב הראשי, הייתי מוכן לקחת הימור, ומשנכנסתי לשוק, תמו כול השיקולים. הייתי במקום הנכון. קשה לתאר את הדבר הזה. כמו מגרש ענק ומקורה, ללא מיזוג אוויר וכאשר רוב הבסטות, כולל אלה של הכבש, הבשר והחזיר, גם הן נטולות מקרר, היה הדבר באמת משהו אחר. מיד התפניתי לדוכני הדגים (הסדר דווקא כן היה מופתי, שדרת עופות למיניהן, ירוקת, דגים, בקר וכן הלאה וכן הלאה) וראיתי כמויות ומיני דגים מיובשים כמו שלא ראיתי מאז סיאול הרחוקה, ומיני משפחת השט-צד, הידועים כטעימים בדגים, שעברו תהליך של ייבוש ומי יודע מה עלה בטעמם. בשדרות הבקר עניין אותי דווקא זנב השור שהופיע לא מעט, וגם ראשים שלמים הותירו חותם. בשדרת העופות, התחילו הדברים להיות כמו חידון לאיש המגיע מציון. מי עוף, מי ברווז מי אווז, וגם את הארנבות שמו בחלק הזה, עם חתיכה של פרווה עדיין קיימת, שלא נחשוב שזה חתול. בשלב הזה עברתי עוד ליד המגבנות, שש או שבע מאמות ענקיות ששמו חלב בחיתולים בכל מיני דרגות וישבו שם כמי שנפשן כבר מזמן פרחה ורק השאריות עוד מתעסקות עם הגבן. ואז יצאתי החוצה, גם כדי לנשום וגם כדי לחכות לזכר. ודווקא שם ישבה איזה אישה באמת ענקית, שממה שהיה בפה שלה היה אפשר לאכלס את תצרוכת הזהב של בנק אחד מרכזי, ואחד אחרי השני, כמעט ללא יכולת לספק את הנדרש, היא צררה בידיה הטובות צרורות של שום אביב. כנראה שהם ידעו מה הם רוצים הלקוחות, כי היא מכרה גם פרחים לבנים וגרביים, ואנשים התעקשו דווקא על השום. הזכר הגיע. נכנסנו למסעדה והוא לא שאל ואני לא הפרעתי, זוכר את לקחי הפעם הקודמת, ולא הצטערתי. אל השולחן הגיעו קודם כל אוזבר, משקה שמכינים מתסיסה קלה של פירות יבשים, ואחרי שדחיתי על הסף כוס קוואס, הוא אמר שזה ביתי (כמו גם האוזבר וכל מה שעשו פה) ואכן היה לזה טעם אחר לחלוטין. הוא תסס עדיין בעדנה, טעמו לא היה מתוק ולא חמוץ, אלא שילוב עדין של השניים, ומעל הכל הוא היה טעים. לא בטוח שהייתי מביא חבית הביתה בתור בחירה ראשונה, אבל זה בהחלט היה תיקון למה ששתיתי אז בדוכן. בהמשך, בורש ירוק קידם את פני בברכה. ולמה ירוק? כי את האדום אוכל לאכול בכול מקום אחר. ולמה בורש קוראים לזה, שאלתי. ככה, הוא אמר, ואמר שאין בעצם שום קשר, וזה בסך הכל מרק עם הרבה ירוקים מקומיים שגם הוא לא יודע את שמם בעברית, חתיכות בשר, והמון שמיר, שאיכשהו הצליח להיות מאוד טעים. אחר כך התחילו המנות להגיע. למנה ראשונה, בכל הוד ששון ועיקר הגיעו הוורניקס ממולאים בבשר. זה דור שעבר מן העולם, מי שמכין את הדברים האלו. זה אמהות וסבתות. הצעירים קונים את זה קפוא ורק מרתיחים במים, ואני חשבתי גם על האיטלקים, על הצרפתים, על אומות העולם כולו, בו מלאכות הנוגעות בקדושה נעלמות בזו אחר זו, ורק מעט בכלל טורחים לשמר את הסוד. אחר כך הגיע איזה סוג של פולנטה או דווקא ממליגה יש לומר, כיוון שכל המנה הזאת הגיעה מדרום מערב אוקראינה, מהאזור הגובל ברומניה, מהקרפטים. בנוסף לקמח התירס הייתה שם גם גבינת ברנזה מומסת, מעין פטה מקומית (אם אתה רומני), אבל עתיקה קצת יותר. זה היה מהביל, וחם, ונפלא, ומאוד מאוד כבד. לקינוח, כי גם אחרי שלוש מנות בסך הכל קשה היה לחשוב על מנות נוספות שיצטרפו, הגיעו הפעם וורינקס עם תותים בפנים! תשים הכל בפה ביחד, זה יכול להתפוצץ, אמר הזכר ואני הכנסתי אחד שלם את הפה, ולא הצטערתי. איזה כיף. מתוק. אוורירי, חם, נעים, ומלטף את כל הארוחה הנפלאה הזאת. אחר כך, בבאים, גם הוספתי את השמנת החמוצה שעשתה בזה פלאים. נפרדתי מהזכר אחרי שנסענו למשרדו, והסתבר שמכל הדברים בעולם, מה שהסביר לא מעט מהחוויות המעטות שעברנו, הוא היה מנהל תחום יין בחברה אוקראינית ענקית, הגדולה מבין החברות המייבאות יין ואלכוהול בכלל לכלל המדינה הענקית, מאודסה ועד לבוב, בואך קייב. צעדתי את הרחובות יודע כי זה יומי האחרון כאן. ישנתי קצת, עשיתי אימון קל ויצאתי לשתות, לא לפני שטיילתי לי בעוד רובע די בלונדיני יש לומר. גם פה, בקייב, התערוכות נפתחות בחמישי וכל מיני נשים מחזיקות כוס שמפנייה לבושות למהדרין, ועומדות דווקא בחוץ, בשביל הסיגריה. רק אחר כך חזרתי אל הבר שלי, ואחרי שבחור שיכור בשם דימה לא התנצל אחרי שנכנס בי אלא דווקא להפך, התחיל לחבק אותי, ולהגיד אהלן וכל מיני מילים בערבית, רק אז הוא ופמלייתו הרועשת הלכו ולא נותר לי אלא להציץ בעיניה של המלצרית הנהדרת, היפה בנשים, שחייכה אלי חיוך ענק עוד כשנכנסתי. מבטים רבים עוד הוחלפו עד אשר היא גמרה אומר בלבה ובאה לדבר איתי ושאלה אותי שלוש פעמים לפחות אם אני רוסי. רציתי להגיד לה שסבתא וסבא אמנם מגרמניה אבל ההורים שלהם מאזור לבוב, ועוד הרבה דברים אחרים רציתי להגיד לה, ללחוש, אבל היא לא דיברה מילה אחת שלא בשפה הסובייטית, ואני קמתי, שילמתי, ורק דבר אחד נותר לי להגיד: סליחה. סליחה, כי באמת, עכשיו אחרי שכבר חלפו כאן כמה שעות, אני מודה ומתוודה כי יש כאן כמה מן הנשים היפות שראיתי בחיי. עיני בדולח וגולות. שחורות. אסייתיות (מעט אמנם) וכן, גם גבירות בנעליים של 20 סנטים עקב, ודווקא העובדה שגם הן, כולן, נראות כאן כל כך אנושיות, בא להעיד על המדינה כולה. על האנשים. ועל קייב עצמה. זו פשוט עיר שהאנשים בה מנסים שיהיה להם קצת טוב. זו פשוט עיר נפלאה.