גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: טאלין שכולה תכלת
איזה יום לשייט! אמנם איש לא ירים מפרש, לא יקרא אה הוי, יבשה, איש לא יעלה מאה רגל בסולם של חבלים, ברגליו יאחוז קורת עץ ובידיים טובות יקפל מפרש, ובכל זאת, יציאה לים היא יציאה לים, ובכל פעם מחדש הדבר מרגש. העורך עוזב היום. 24 שעות או קצת יותר הספיקו לו בטאלין והוא כאחוז אמוק ממשיך אל היעד הבא, שם יבלה 2 לילות, ורק אז יגיע אל היעד האחרון, שטוקהולם. אני פוגש אותו בבוקר ואנו בדרכנו לרכוש כרטיס אל המעבורת שלו. מחר תהיה זו גם שלי. 7 וחצי, 9, 12, 15 וכן הלאה וכן הלאה, יוצאות להן המעבורת מצד זה של הים אל הצד השני, ואני תוהה אם זה כמו חיפה ותל אביב, ניו זילנד ואוסטרליה, ליסבון ומדריד, וכל מי שיכול עוזב את כאן לפני שיהיה מאוחר מידי, ואם הוא רוצה משהו שיקרה עם החיים שלו, אין לו הרבה ברירה, את מטלטליו הוא אורז, והוא עולה גם כן על הסיפון של הקטמרן האדומה הזאת, שרצה 53 קמ"ש, או לצורך העניין 28.82 קשר, שהיא מהירות מופלאה לכל דבר ועניין על פני המים, בטח לא לסירת מירוץ, אלא לסירה שפשוט עושה את הדרך הזו הלוך וחזור ואין יודע אם היא יודעת אחרת. אני מניח שלא. שאין נפשם של צעירי מולדת זו רואים ברוחם חובה מוסרית ותכליתית לחיות במקום אחר על מנת להציל את נפשם, ומקצת התחושה שהעבירה בי עיר זו לפחות (מי יודע כיצד נראים הכפרים, העיירות הקטנות, בתי החקלאים, טחנות הקמח, עיירות הדייגים, סמוך לרוסיה, או לבלרוס) יש כאן מין גאווה אמיתית של משהו טוב שקורה, ועכשיו זה התור שלהם, והם תופסים את המשמרת עם סיגריה מגולגלת, קעקוע ובירה. גם אני רכשתי כרטיס. ב - 12 בצהריים אעזוב יבשה אחת, ושעה וחצי אחרי אהיה במדינה אחרת. 29 יורו. זה המחיר. ואני חושב שוב על מדינתנו המבודדת, לא אוטובוס ולא מעבורת, שום אלטרנטיבה אמיתית סתם לקפוץ לכמה שעות למקום בו הבירה היא במחיר שפוי ועממי, או סתם ליומיים לנקות את הראש, וחושב כמה ברי מזל הם, או שבעצם כל אחד אוכל את החרא שלו, והם אחרי 2 מלחמות עולם היו בידיה של המפלצת (זיכרונותיו של הילד בן ה-26, על הטנקים הרוסים שעזבו רק ב-93, והוא עוד ילד צעיר, ובכל זאת מראה זה חקוק בראשו), והרבה חרא הם אכלו האסטונים המסכנים, על לא עוול בכפם, רק בגלל היותם קרובים לשחקנים גדולים מהם שבלעו והקיאו, והפנינה הזאת לא הייתה אלא עוד סיכה על לוח ענק בו מדינות כמו קזחסטאן, אוזבקיסטאן, אוקראינה, היו מחזיקות דגל גדול, והן בסך הכל דגל קטן. מגיע להם. למה לא. שיהיה להם לבריאות. באמת. שיירות של צעירים ומבוגרים כאחד, איש איש שוב גוררים ארגזים גדולים של משקאות ובעיקר של בירה לא מותירים ספק אל העתיד. אנחנו עוברים את הכביש לא לפני שמופתעים שוב מזה שמכוניות ממש עוצרות לפני מעבר חציה כמו היה הדבר טבעי ועולים את כל העלייה לעיר העתיקה, ושם חנות של תקליטים ישנים ושוב סיכות של אמא רוסיה או אסטוניה של לפני חמישיים שנים, או חנות לחולצות ולבסוף בקפה חשקה נפשי, ובגלידה, ובשוקולד דווקא, מכל הרצונות שיש. בחוץ תור אדיר של גרמנים לשירותים, ואני תוהה שמא אלו שיירי המלחמה ההיא, לך תדע איזה זוועות (האם גם הם אלופי יורים ובוכים, בדיוק כמונו) וזעקות היהודים גם להם מניחות לישון בשקט, ועתה הכול מצטבר בצינורות הפנימיים ולא נותן מנוח, או שמא דווקא ארוחת הבוקר היא האחראית. חזרה אל חדרי. אור גדול ורוח מנשב וצריחיה של העיר מתיזים מעל קו העצים ובתי האבן והגגות הצבעוניים וחותכים את המציאות בזווית חדה. אני מתיישב על המחשב נזכר בימים בהם כשהיית נוסע לחו"ל היית נוסע, ממש, משאיר מאחוריך מציאות שתפגוש רק כשתחזור, וכעת הטלפון, המחשב, הרשת, ואני מקבל שוב כאפה ממניה שכבר כמו אחת אחרת, עד שכבר התחילו לעלות, לפרוץ ברוך השם מיני ממיני מחסומים, קיבלו איזו ידיעה ושוב צנחו ושברו את כל המחסומים בכיוון השני. אני אדם. אינני מכונה וליבי נופל איתן. עם שתי המניות שלי שעם אחת אני מחליט באש ובמים להמשיך ומהשנייה אני מחליט להיפטר. פשוט אין לי כוח לראות אותה יורדת בחמישה אחוזים ביום הראשון, להגיד לא נורא ואחרי שבוע לראות עשרים. זה קשה. זה נורא. זה איום. ואז, אחרי אימון לא רע בכלל, אני יודע שאחרי לכתו של העורך, שהיה טבעוני כאמור, למרות שפעם אחת חרג ממנהגו ואכל דג, עכשיו התור שלי, ואין לי כוח להיכנס למסעדה ואני עושה את דרכי אל ה'הסבורגר', חייב אדם לדעת מה טעמו של הפסט פוד המקומי. וזה לא היה אחר בהרבה ממקדונלדס, ונראה כי לשם הוא כיוון, אותו הצ'יפס פחות או יותר, אותה הלחמנייה כמעט במאה אחוז, אלא שעל הקטשופ אתה משלם 15 סנט לשקית, ובכלל בלי להתכוון קיבלתי על ההמבורגר (את הבשר ממש לא הרגשתי. לטעמו לא היה זכר) כמות מכובדת מאוד של בייקון חתוך דק וקריספי להפליא, שיחד עם חתיכת גבינה אפילו לא מומסת, נתנו לארוחה הזאת כמעט צביון חגיגי. יתרה מכך. לא גרפס ולא שיהוק. לא הרגשה מוזרה בבטן. כל אלו לא היו מנת חלקי גם כשיצאתי חזרה אל הקור הנפלא ששרר בחוץ, וצעדתי אל הבר שלי. סאקו. זו הבירה ששתיתי. זו הבירה שכל השמשיות בחוץ נושאות את שמה ונראה כי היא הגולדסטאר של האומה האסטונית, פאר יצירתה או לפחות המבשלה הכי דורסנית באזור. היא לא הייתה רעה. היא הייתה טובה, אבל הברמנית שלי נעדרה מן הבר, והיו שם הפלא ופלא עוד זוג עובדים חדשים, כלומר כאלה שאני לא הכרתי ותהיתי איך זה עובד כאן, בשביל מה כל התמהיל המוזר הזה, אבל גם אלו היו יפים והיו זוג ורק פה ושם הגניבו מבט, נשיקה, מאחז. ב-2010, הייתה טאלין בירת התרבות של אירופה (מעניין מתי תל אביב תהיה, אחרי שמכבי זכתה בגביע האלופות כבר כמה פעמים ולוזון הצליח להביא את היורו עד גיל 21, גם בירת תרבות אנו דורשים. למה לא לעזאזל, מה אנחנו, לבנטיניים?!). לבנון אז היה מועמד לאוסקר האירופי והפסדנו את הפרס בכמה עשרות קולות (לפולנסקי הקקה הקטן דווקא) אבל אני לא יכולתי להגיע. אני לא אסטוני. אין לי שום דבר אישי עם המקום הזה, ובכול זאת פינה חמה לו בליבי.