לפני כחודש הודלפה ידיעה ממסדרונות משרד התחבורה, שלפיה במשרד שוקדים על תוכניות שיאפשרו את קליטתן העתידית של מכוניות אוטונומיות בישראל. אלא שמהר מאוד התברר שמדובר במקרה הטוב בבלון ניסוי ובמקרה הגרוע בניסיון של מאן דהוא לייצר כותרות שאין מאחוריהן דבר וחצי דבר.
במקביל, במשרד התחבורה האמריקאי הדגימו (גם לנו) כיצד אפשר וצריך לנהל תוכנית מהסוג הזה: להתחשב בכך שכל הידע המקצועי בתחום מצוי בידי הסקטור הפרטי והעסקי ובהשפעות מרחיקות הלכת שיש לתוכניות כאלה על הציבור הרחב.
משרד התחבורה האמריקאי פרסם בפברואר 2015 את חזון התחבורה היבשתית שלו לשנת 2045, תוך שהוא מבקש את עזרת הציבור לקיום דיון פתוח ולקבלת רעיונות רבים ומועילים ככל האפשר, שבאמצעותם יהיה אפשר לייצר תוכנית פעולה בתחום הזה. כדי לאפשר לציבור להגיב ולהתבטא, הוקם אתר אינטרנט ייעודי שבו מונגש מידע רב לציבור, ובאמצעותו גם ניתן לקיים את הדיאלוג עם קברניטי הפרויקט. כבר בסמוך ליציאה לדרך אופיינו ופורסמו מספר מגמות מתפתחות בביקושים לתחבורה בארצות הברית, בהן הגדלת הביקוש להובלת מטענים, גידול באוכלוסייה וההזדקנות שלה, וכן תהליך העיור.
במקביל זוהו גם 12 טכנולוגיות שנראות מבטיחות במיוחד ויכולות לסייע באיזון מגמות אלו. תקשורת בין כלי רכב, טכנולוגיות נהיגה אוטונומית ושימוש בחיישנים שמוטמעים בתשתיות הן שלוש הבולטות בהן.
השלב הבא - נגזרת מיידית של אותן תובנות - היה הכרזת משרד התחבורה האמריקאי על תוכנית העיר החכמה, שנועדה להפוך את אחת מערי ארצות הברית לשדה ניסויים מעשי לתריסר הטכנולוגיות החדשות, למקרה מבחן ולדוגמה שימושית לקליטת טכנולוגיה מתקדמת. כך יהיה קל יותר לייעל בהמשך את התחבורה בכל ערי המדינה.
במעמד ההכרזה על התוכנית בחודש נובמבר קרא שר התחבורה האמריקאי לכל הערים בגודל בינוני בארצות הברית להגיש מועמדות לתחרות. במהלכה תיבחר העיר שבשטחה ייערך הניסוי, וזאת אם תצליח לשכנע את מנהלי הפרויקט מדוע היא המועמדת הטובה ביותר לביצוע ניסוי כזה בשטחה, ותסביר כיצד בדיוק היא מתכוונת לפתח ולפרוש את הטכנולוגיות שאופיינו.
העיר הזוכה בתחרות תקבל מענק פדרלי בגובה של 40 מיליון דולר, וכן 10 מיליון דולר נוספים שיושקעו על ידי חברות טכנולוגיה פרטיות, ובאמצעותם יוטמעו בה הטכנולוגיות הניסיוניות.
78 ערים אמריקאיות הגישו מועמדות לתחרות, ובשבוע שעבר הוכרזו שבע הפיינליסטיות – אלו שנראות מתאימות ביותר לביצוע שלב הניסויים המעשיים. הערים שנבחרו הן אוסטין, טקסס; קולומבוס, אוהיו; דנוור, קולורדו; קנזס סיטי, מיזורי; פיטסבורג, פנסילבניה; פורטלנד, אורגון; וסן פרנסיסקו, קליפורניה.
כל אחת משבע הערים האלה תקבל בקרוב מענק ממשלתי של 100 אלף דולר לטובת ביצוע תכנון מפורט של המהפכה התחבורתית שהן מבקשות לבצע, ולאחר שכל התוכניות יוגשו למנהלי הפרויקט, הם יכריזו בחודש יוני הקרוב על העיר הזוכה.
תחבורה למען התושבים
במהלך המאה האחרונה, ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, השתלטו מכונית הנוסעים והרכב המסחרי על המרחב העירוני, ובין השאר הדירו את הולכי הרגל מחלקים נרחבים ממנו. כעת, נוכח תהליך העיור הכלל עולמי והפיתוחים הטכנולוגיים האדירים בתחומי המחשוב, ברור לכולם שהמכונית הנהוגה בידי אדם תפנה בעשורים הקרובים את מקומה לטובת אמצעי תחבורה אחרים, בטוחים וידידותיים יותר לאדם ולסביבה, בין השאר כדי להשיב את המרחב העירוני לתושבי הערים ולשפר את בטיחותם.
עם זאת, הדרישה לניידות ולתחבורה לא רק שלא תקטן אלא דווקא להפך. האתגר, אם כן, הוא לייצר אמצעי תחבורה בטוחים, קלים ואמינים יותר.
יוזמת העיר החכמה של הממשל האמריקאי מכירה כאמור בעובדה שהטכנולוגיה עצמה מגיעה מחברות פרטיות, ושכמעט תמיד היא מוגבלת בגלל רגולציה ובירוקרטיה. לכן אחד הנדבכים החשובים של הפרויקט הוא לחזק את השותפות בין הסקטור הפרטי לסקטור הציבורי על גבי פלטפורמה שקופה ופתוחה שתקדם חדשנות ולא תחסום אותה.
בשלב הנוכחי צפויים מנהלי הפרויקטים בשבע הערים הפיינליסטיות להתרכז בתכנון מערכות התחבורה החכמות שלהן (ITS) ובשילוב של כלי רכב מחוברים ושל כלי רכב אוטונומיים, לאפשר השתתפות אזרחית פעילה בתהליך החשיבה, ולשלב רעיונות חדשים אשר ימנפו את התחבורה השיתופית.
אחת העובדות המעניינות היא שאנשי הפרויקט בחרו להתרכז בערים בגודל בינוני (בקנה מידה אמריקאי). כלומר כאלה שהאוכלוסייה שלהן מונה בין 200 ל־850 אלף תושבים, ולא ב"מגה־ערים" שבהן חיים מיליוני תושבים.
מתאר כזה מתאים לתל אביב (שבה חיים כ־420 אלף תושבים), לטבעת הפנימית של גוש דן (ערי הלוויין של תל אביב, לא כולל העיר עצמה, שבהן חיים כ־900 אלף תושבים), למטרופולין ירושלים (שבו חיים כ־850 אלף תושבים) ולבאר שבע (שבה חיים מעל 200 אלף תושבים). במילים פשוטות: גם לנו יש לפחות ארבע מועמדות טבעיות לניסוי בסדר גודל כזה, שהתקציב שלו אינו "בשמיים". יתרה מכך, בישראל יש באופן יחסי הרבה יותר כוח סטארטאפיסטי וסקטור עסקי שישמחו להשתתף בפיתוח טכנולוגיה, לו רק תהיה לו מסגרת מתאימה.
העיר האמריקאית שבה ייערך הניסוי תתחייב לתמוך בו במשך ארבע שנים, כאשר שלוש השנים הראשונות יוקדשו לבנייה ולפרישה של הטכנולוגיה, והשנה הרביעית להערכת היעילות שלה.
מבחינת הממשל האמריקאי מדובר לא רק בשאיפה לקידום ולפיתוח של טכנולוגיות מתקדמות – אף שגם זאת מטרה חשובה בפני עצמה – אלא יותר מכל בניסיון להימנע מבזבוז ומחוסר יעילות שייגרמו אם המדינה תוסיף להשקיע מיליארדי דולרים בתשתיות שנבנות בהתאם לסטנדרטים מפגרים שלא יהיה בהן צורך בעתיד.
בין החברות הפרטיות שכבר נרתמו לפרויקט בולטות חברת אמזון (באמצעות חברת הבת שלה Amazon Web Services) שתהיה אחראית לאיסוף הנתונים; חברת וולקאן (שנוסדה על ידי פול אלן, אחד ממייסדי מיקרוסופט) שמתמקדת בהפחתת פליטות מזהמים מכלי רכב ובניסיון לצמצם את ההשפעה שלהם על שינוי האקלים; חברת NXP שעוסקת בפיתוח רשתות תקשורת בין כלי רכב (V2V); חברת הוויזואליזציה Autodesk ועוד.
"אנחנו עדיין צריכים גשרים וכבישים", אמר מארק דאוד, סגן שר התחבורה האמריקאי אשר משמש כיועץ טכנולוגי לתחרות, "אבל באותה עת עלינו גם להביט קדימה ולהתכונן לקראת טכנולוגיות עתידיות שיהיו כאן וישפרו את חיינו. זה הרגע הנכון בזמן כדי לפעול ולהגשים את זה".
ספנסר רידר, ממנהלי חברת וולקן, השווה את היתרונות הפוטנציאליים של הפרויקט לאלה של "פרס X", אשר הניעה בארצות הברית את הטיסה הפרטית
המסחרית לחלל. "זאת התכנסות דומה לצורך קליטת טכנולוגיות מתפתחות, שבמהלכה הערים המשתתפות מגדירות את עצמן מחדש".
"אני רוצה שארצות הברית תשוב להוביל את העולם בתחום התחבורה", אמר שר התחבורה האמריקאי אנתוני פוקס. "לצערי נתקענו בנוהג של 'חשיבה מצומצמת' ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך ולעשות את זה. במקום זאת עלינו להנהיג את העולם בצמיחה כלכלית ובאיכות החיים, כדי שנוכל להעביר הלאה לילדים שלנו מדינה טובה יותר מזו שקיבלנו אנחנו".