1. אירועים משמעותיים שהתרחשו השבוע בתקשורת הכלכלית:
"דה מרקר" יצא בכותרת ראשית על הנתון המדהים שפרסמה רשות הגז הטבעי, שלפיו החיסכון למשק בעקבות שימוש בגז הטבעי עמד על כ־65 מיליארד שקל - רק בשנת 2021. בצדה של הכותרת טור של עורכי העיתון המכים על חטא על הקמפיין האלים שלהם נגד מתווה הגז ותומכיו, שגידף אותם בשם "מושחתים" ואת מתווה הגז כ"שוד הגז".
שלי יחימוביץ', פוליטיקאית בדימוס, כתבה פוסט המודה בטעויות הכלכליות שלה על מתווה הגז, באמירות המגוחכות שלה על להשאיר את הגז באדמה ועל האשמותיה שמדובר ב"שחיתות" שצריכה להגיע לחקירת משטרה. קרן נויבך, עוד קמפיינרית אגרסיבית נגד מתווה הגז, פתחה את תוכניתה בתאגיד השידור (כאן ב') בתועלת המשקית האדירה של השימוש בגז טבעי (היי, אלה הרי החיים עצמם!) ומיד לאחר מכן העלתה לראיון את שלי יחימוביץ', בסגנון "סליחה, טעינו".
טוב, מובן שכל האירועים הללו לא התקיימו ולא יתקיימו לעולם והם פרי מוחי הקודח והפורח. האנשים שהכפישו, השמיצו ושיחקו עם המספרים - ימשיכו למטרה הבאה כדי להכפיש, להשמיץ ולשחק עם המספרים. העובדות אף פעם לא עניינו את החבורה הזאת, רק הפוזה שהם כאילו דואגים לאזרחים אף שמדובר בחבורה שבעה ומנותקת.
ואלה העובדות: הכותרת הכלכלית של השבוע היא שעל פי הערכת רשות הגז הטבעי, החיסכון המשקי בעלויות אנרגיה בשנים 2014־2021 הנובע משימוש בגז טבעי במקום בדלקים אחרים במשק האנרגיה מוערך בכ־116 (!) מיליארד שקל. הערכה זו מתייחסת לחיסכון הכלכלי בלבד ואינה מגלמת את התועלת הסביבתית במעבר לגז טבעי, שהוא דלק נקי יותר, וכמו כן היא אינה כוללת את הכנסות המדינה ממיסוי, היטלים ותמלוגים. עיקר החיסכון הוא בסקטור החשמל ומוערך בכ־81 מיליארד שקל והיתרה, בסך כ־35 מיליארד שקל, מקורה בחיסכון בסקטור התעשייה.
מכלל חיסכון זה כ־65 מיליארד שקל משויכים לשנת 2021 לבדה, עקב מחירי הדלקים הגבוהים באופן חריג בעולם כולו בשנה זו, אל מול מחירי הגז הטבעי היציבים בישראל (והגבוהים בעולם - מגמה זו נמשכת גם השנה). חישוב החיסכון הכלכלי נעשה על בסיס ההנחה שללא מציאת הגז הטבעי היה צורך בהקמת תחנות כוח פחמיות חדשות (ומזהמות יותר) וכן היה צורך בייצור משלים בסולר ובמזוט.
לחיסכון המשקי נוספים עוד היבט צרכני חשוב: ריסון מחירי החשמל לאזרחים, שהיו אמורים להיות כפולים ואף יותר מרמתם הנוכחית אם לא היו מוצאים גז טבעי ומוציאים אותו מהאדמה. אז ככה: אני מבין שכותרות על סלמונלה בשוקולד של עלית יותר מושכות את תשומת לב, אבל בלי לזלזל, באמת בלי לזלזל, האירוע הזה ידעך מהר מאוד וגם נופח מעבר לכל פרופורציה - והמשק הישראלי יישאר עם התרומה הענקית של מציאת הגז הטבעי, מדי יום, מדי שבוע, מדי חודש, מדי שנה - לעשרות השנים הבאות.
2. לאורך עשרות השנים שאני מכסה את תחום הכלכלה אני תמיד משתאה כיצד המציאות וכוחות השוק מעניקים לחבורה של פקידים־רגולטורים סדרת חינוך, אך אלה מתעקשים לא ללמוד ממנה דבר וחוזרים שוב ושוב על אותן טעויות. אני מניח שהאזרח הממוצע לא מכיר דיו את "ועדת שטרום", אז נעשה לו היכרות קצרה עם הוועדה, ממש בקליפת אגוז: זה תמיד מתחיל עם כותרות מפוצצות ובשורות צרכניות נפלאות - עוד רפורמה שתעבוד לטובת הצרכנים ותוזיל עבורם מחירים. זה תמיד מתחיל בכוונות טובות של רגולטורים אבל למרבה הצער, כלשון הקלישאה, גם הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
טוב, לא הגענו לגיהינום, אבל בהחלט הרגולטורים השיגו את המטרה ההפוכה. הרי בסופו של דבר כולם רוצים תחרות וכולם רוצים שתחרות תוזיל מחירים לצרכנים, הבעיה היא אחרת לגמרי: אלה שמעולם לא ניהלו חנות מכולת בטוחים שהם יכולים לנסח כללים ולקבוע הסדרים, לחלק את הקלפים מחדש ולייצר מגרש משחקים חדש כדי "לאלץ" את השחקנים החדשים והישנים לרקוד לפי החליל שלהם. הם יוצאים בהכרזות בומבסטיות על "טובת הציבור" ו"הצרכן במרכז" ואפילו "למען הדמוקרטיה" - ומתבטאים בנחרצות ומתוך שכנוע פנימי עמוק שהכל יהיה נפלא אם רק יפעלו לפי הוראותיהם.
3. את ועדת שטרום הוביל ד"ר דרור שטרום, בעל רקורד עשיר כרגולטור ורקורד עשיר וממש לא מוצלח כרפורמטור (ועדת בכר). המוטו שלו, לזכותו, היה אחיד: אם נכפה על הבנקים מכירת נכסים אז יבואו המשיחים התחרותיים, רצוי מחו"ל, וינערו את הבנקים מרבצם כדי לייצר תחרות לחיים ולמוות שתהפוך את הזירה הבנקאית לגן עדן לצרכנים.
על הכוונת היו הפעם שתי חברות כרטיסי האשראי של הפועלים ולאומי, ישראכרט ולאומי קארד (היום מקס) - ששטרום כפה עליהן להתגרש מחברות האם שלהן ולהציע אותן למכירה. לאומי קארד נמכרה לקרן ורבורג פינקוס, ישראכרט "הופרטה" למעשה דרך הבורסה. מלכתחילה היה ברור שתחרות כבר לא תהיה פה. קרן ורבורג פינקוס - קרן השקעות ותיקה עם תיק השקעות בסקטור הפיננסי, היא קרן השקעות מהגדולות בעולם, אבל היא הכל חוץ מדבר אחד: היא לא משקיע אסטרטגי ולא יכולה להיות כזה. היא קרן שהמטרה שלה היא אחת ויחידה: לעשות סיבוב כמה שיותר מהיר וכמה שיותר רווחי, וסיבובים כאלה מתאפשרים בדרך כלל הודות לעליית מחירים לצרכנים.
ההצהרות הפופוליסטיות בזמנו על "שחקן חדש שיחולל תחרות בענף" ועל "שבירת מונופול הבנקים", ו"התחרות תיטיב עם העסקים הקטנים שסובלים ממחנק אשראי", היו לקוחות מעולם האשליה והדמיון והרבה פחות מעולם המציאות. והנה, שלוש שנים בלבד לאחר שקרן ורבורג פינקוס נכנסה בקול תרועה רמה, היא הודיעה לפני כשלושה שבועות על מכירת מקס לקבוצת כלל החזקות ביטוח ברווח ממש סולידי. סיבוב גדול היא לא עשתה, תחרות היא לא ייצרה, אז מה הועילו חכמים בתקנתם?
4. אז בואו נסכם את פועלה של ועדת שטרום: היא באה ואמרה לציבור - אנחנו נפריד את שתי חברות כרטיסי האשראי משני הבנקים הגדולים, ויצרה את הרושם שהן יהוו חלופות לבנקים בתחום האשראי. יתרה מזאת, בלחצו של שטרום ובאישורו של בנק ישראל נאסרה מכירת שתי חברות כרטיסי האשראי לגופים מוסדיים שמנהלים נכסים ארוכי טווח ביותר מ־100 מיליארד שקל. כלומר, בזמנו למעשה נחסמה האופציה לגופים כמו כלל ביטוח לקנות את אחת מחברות כרטיסי האשראי כי גופים כאלה "חזקים" מדי.
החלום הקבוע של ועדת שטרום ושל בנק ישראל היה הציפייה ל"משקיעים אסטרטגיים" כמו בנקים זרים, חברות תשלומים וגופי טכנולוגיה. החלומות הללו התנפצו אל קרקע המציאות - השוק הישראלי קטן, עמוס רגולציה ולא ממש אטרקטיבי לגופים אסטרטגיים.
וראו זה פלא: אחרי ששטרום אסר על גופים כמו כלל ביטוח לרכוש את חברות כרטיסי האשראי - פליק פלאק מרשים, שטרום תומך בעסקה הנוכחית ואומר שהיא נפלאה. לשיטתו, כך יתגבש גוף חוץ־בנקאי חזק מול הבנקים ("כניסה של גוף מוסדי גדול לתחום האשראי החוץ־בנקאי
זאת התפתחות חיובית").
הפליק פלאק המרשים הזה מדהים בעיניי. הרי היה ברור לשטרום מלכתחילה שחברות כרטיסי האשראי לא יכולות לייצר תחרות לבנקים ובוודאי שלא יכולות לשמש כחלופות להם. הן חלשות יחסית, אין להן הון עצמי גבוה ואין להן תשתית לכך. שטרום אמר אז בעצם, מה פתאום? חברות כרטיסי האשראי חזקות והן יכולות גם יכולות. אפשר כמובן לשנות דעה ואפשר ללמוד מטעויות, אך הייתי מצפה משטרום לפחות לגלות יושר אינטלקטואלי ולהודות בטעויות שלו.
הבעיה השנייה בתפיסה של שטרום היא שחברות כרטיסי אשראי, בליבה שלהן, הן לא שחקן דומיננטי בתחום האשראי, הן שחקן דומיננטי בתחום הסליקה - גוף שעובד מול בתי העסק, זה גוף מרכזי במערכת התשלומים הישראלית. מתן אשראי זה על הדרך, זאת תוספת, אבל בהחלט לא ליבת העסקים שלהן. וכרגע יש שלושה גופים בלבד בתחום הסליקה - ישראכרט, מקס וכאל.
תסריט ריאלי לעתיד: חברות הביטוח המתחרות ראו שמתחרה שלהן נכנסת לעולם הסליקה וסביר להניח שגם הן ירצו בכך. חברות כמו הראל ביטוח והפניקס עשויות להציע לדיסקונט, בעלת השליטה בכאל, לרכוש את חברת כרטיסי האשראי שלהן (בלאו הכי דיסקונט רוצים כנראה להיפטר מהחברה), או שחברת ביטוח אחרת תרכוש 20% ממניות ישראכרט בבורסה כגרעין שליטה. התוצאה היא שהקביעה בוועדת שטרום שגוף מוסדי מעל 100 מיליארד שקל לא ישלוט בסולק נזרקה לפח ופתחה פתח לחברות הביטוח לשלוט בתחום הזה.
שוב עולה התהייה: מה הועילו חכמים בתקנתם? מה הטעם להעביר את חברות כרטיסי האשראי מצד חזק אחד לצד חזק אחר, מהבנקים לחברות הביטוח? ריכוזיות, השם האהוב של שטרום על אוהדיו, מוחלפת בריכוזיות אחרת. נשארנו עם אותם גופים, אותם שמות, בלי שחקנים חדשים, לא אסטרטגיים, לא טכנולוגיים ולא אחרים.
שטרום מקווה עכשיו שחברות הביטוח, במקרה של מקס וכלל, יעמידו מקורות אשראי לחברות כרטיסי האשראי והנה, תבוא עלינו הברכה והתחרות. אלא שזה לא כל כך פשוט: הכספים שמנהלות חברות הביטוח הם ברובם שלנו, כספי הפנסיונרים והחוסכים, הם לא שלהן. שטרום מצפה בעצם שכלל תעמיד למקס הון של החוסכים במחיר זול יותר ממחיר השוק כדי שמקס תוכל להתחרות.
מעבר לבעיות המשפטיות (סוג של עסקאות בעלי עניין) יש פה בעיה משמעותית יותר: המטרה של כלל היא למקסם את כספי החוסכים ולא לסבסד תחרות באמצעות כספי החוסכים שלה. נחיה ונראה איך העניינים יתגלגלו, אני מניח שתחרות כבר לא תצמח מזה.
5.מה שעצוב בכל הסיפור הזה זה הצרכנים, שכל הטהרנים והפופוליסטים מדברים בשמם ונושאים את שמם לשווא. מה יצא להם מכל זה? נאדה. מצבם בהחלט לא השתפר, אלא אף הורע במקטעים מסוימים (מבחינת עליית ריביות). מי הרוויח? שטרום הרוויח הרבה ראיונות מלטפים והרבה כותרות מפרגנות, וגם חוזי ייעוץ מהסקטור הפרטי כמי שנחשב שיוצא ובא במסדרונות הרגולטורים - במיוחד לאחר ששימש כיו"ר רשות ההגבלים העסקיים (רשות התחרות היום). לאומי והפועלים הרוויחו יחסית יפה ממכירת לאומי קארד וישראכרט. כמה עיתונאים הרוויחו את יומם במאמרים משולהבים על תחרות שתהפוך אותנו למאושרים ולמעושרים. ולמי לא נשאר? כרגיל, לצרכנים.
שמעתי את עדותו הקצרה של שטרום בתיק 4000. הוא הופיע שם כעד תביעה על תקן יועץ לבזק בחלק מתהליך מיזוג בזק־יס. שטרום ייצג בעדותו את עמדת בזק נאמנה ובסך הכל תמך בה. בדמיוני הייתי רוצה לראיין אותו על מיזוג בזק־יס, על מה באמת הוא חושב על התהליך הרגולטורי שהוא חווה מבחוץ כנציגה של בזק - אבל יש לי תחושה עמומה ששטרום יסרב לראיון ויתעקש לא לחשוף את צפונות לבו על התהליך. ראשית, כי זה יזיק לתדמיתו כ"אביר" הצרכנים, זה יציב אותו בצד ה"לא נכון"; שנית, כי זאת עלולה להיות עדות לא נעימה על דרך החשיבה העקומה של רגולטורים עם תחושת כוח בלתי מוגבלת ושכנוע פנימי עמוק שהם הם יסדרו את השוק. כלומר, בין היתר, עדות על עצמו.
6. אז מה הפתרון? באופן כללי, ואני מדגיש זאת שוב ושוב, הצרכן ימשיך ליהנות, גם בסקטור הבנקאי־פיננסי, מהכוח התחרותי של החידושים הטכנולוגיים במערכת. ראינו זאת באפליקציות התשלומים, באפשרויות המסחר ועוד. חבל שהפקידים מתעקשים לא להבין שההתקדמות הטכנולוגית תמשיך להיות חשובה לעסקים ולצרכנים גם בעתיד, ושכל פריצת דרך משפרת את מצב הצרכנים, חוסכת עלויות (וגם זמן ששווה כסף) ומסירה חסמים - הרבה יותר מכל צעד של רגולטור כזה או אחר.
מעבר לכך, לפחות בתחום ההשקעות והחיסכון ארוך הטווח, התחרות על התשואות עושה את שלה. כשוועדת בכר נולדה, לפי כ־17 שנה, מעטים הכירו בתי השקעות כמו אלטושלר שחם, ילין לפידות (שהיה בחיתוליו) או בית ההשקעות מור (שהוקם שנה אחרי). תראו לאן הם הגיעו. הציבור זיהה מי מנהל השקעות טוב יותר לאורך זמן - בקיצור, תכירו, קוראים לזה תחרות.