"לפעמים אני בכלל לא חושב על אבא שלי, לא ביום ולא בלילה. ויש חודשים שבהם הראש שלי לא מפסיק לפעול על הריק הזה. מוזר, איך ייתכן שאני כולי עסוק במישהו שלא קיים ואולי הוא קיים, אבל לא פגשתי אותו מעולם. מה, מי שמוליד אותך ונעלם ואתה בכלל לא מכיר אותו יכול להיחשב לאבא?".
כך מהגג עמית, ילד בגיל בר מצווה, בן לאם יחידנית, ב"מי זה אבא שלי?", ספרה ה־13 של הסופרת והפסיכולוגית ציפי גון גרוס, שהופיע בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זהו ספר קסום לבני הנעורים שגם מבוגרים מסוגלים להתענג עליו בהביאו אווירה של פעם, המהולה בחידושי ההווה, כגון אינטרנט, מיילים, גוגל וקיימות. המחברת מטילה בצורה מכמירת לב אלומת אור על תופעת היחידנות, שנעשתה נפוצה במשפחות חדשות רבות, בלי הסברים מביכים, כשלקסם של הספר תורמים השפה הרזה למדי שבו, בלי זיקוקין דינור לשוניים, ואיוריה החינניים של המאיירת רון לוין.
כשהמחברת נשאלת עד כמה מעורבת הפסיכולוגית שהיא במעשה הכתיבה שלה ומשפיעה עליה, היא משיבה: “המקצוע שלי איננו משולב במתכוון בכתיבה שלי, אבל כפסיכולוגית מזה 40 שנה, המטפלת בילדים ובבני נוער, הניסיון שצברתי ויוצא מהקליניקה שלי משפיע על מה ואיך שאני כותבת; הפעם - על עמית, ילד שהגם שהוא גדל במשפחה יחידנית בלי אבא, יש לו חיים מלאים, כולל ילדה שהוא מאוהב בה וילד מהחינוך המיוחד שהוא מתחבר איתו. עם זה, כמו אצל ילדים אחרים במצבו, לא מרפה ממנו השאלה מיהו אביו".
הספר מסתיים במכתב שעמית כותב לאב שלא הכיר וממנו נצעקת ההכרזה שלו שהאב הנפקד “כמעט בכלל לא חסר לי". כלומר, אין הפי־אנד, אבל נראה שהשתחרר מהמועקה שליוותה אותו מאז שעמד על דעתו לאחר שלקראת בר המצווה שלו סיפרה לו אמו איך בא לעולם.
מסתבר שגון גרוס, המתקרבת ליום הולדתה ה־71, לא נהייתה סופרת באקראי. “יום אחד פגשתי ברחוב את המורה האהוב שלנו לספרות", היא מעידה. “שלמה, כך הוא נקרא, שורד שואה כמו הוריי, עם מספר על היד. ‘אמא שלכן כתבה את החיבורים היפים ביותר בכיתה', הוא אמר לבנותיי. חברה העבירה לי חיבור שכתבתי בכיתה ח' והיה מדהים לגלות בו את שני החלקים שיש בי עד היום - כתיבה ספרותית ומולה הצד הפסיכולוגי עם אוזן קשבת לזולת".
בשואה הוסתרו הוריה על ידי שכניהם בפולין ו"כשזה נעשה מסוכן, הם עברו להסתתר במשך שנה וחצי בתוך בור". לימים איתרו גון גרוס ואחיה המנוח את צאצאי מצילי הוריהם - ודאגו לכך שהם יוכרו כחסידי אומות העולם.
היא גדלה בבית של שורדי שואה, יוצאי העיר דובנא: “הם השתדלו שנגדל בתנאים הטובים ביותר שיכלו להיות. כשלא רציתי לאכול משהו, אמי הייתה אומרת, 'לנו לא היה אפילו את זה'. הוריי כמעט לא דיברו על מה שעבר עליהם בשואה. לימים התחברתי לסיפור שלהם כששידרתי לגלי צה"ל ממצעד החיים, כשאת זה הרשיתי לעצמי רק כשאמא שלי נפטרה".
ב־70' היא התגייסה לגלי צה"ל, התחנה שנהפכה לביתה השני. “זה הגיע לכך שהרבה שנים הייתי אחראית על תהליך המיון של מועמדים לשירות בתחנה, כתבים, קריינים ועורכים מוזיקליים", היא מציינת. “הייתי בראש הוועדה שקיבלה לגלי צה"ל כאלה שכיום הם בעמדות מפתח בתקשורת, כמו אילנה דיין, ערד ניר, ארז טל, אברי גלעד ותמר איש־שלום".
מטעמים מובנים גון גרוס איננה חושפת את כל השמות, שאותם אפשר לנסות לחשוף: “הייתה מישהי שכיום היא בעמדה מאוד בכירה באחד מערוצי הטלוויזיה. בוועדת הקבלה טענו שהיא לא מתאימה, אבל שמעתי עליה לפני כן, כשלמדה עם בתי וידעתי שהיא משקיענית־על. ביקשתי לבחון אותה שוב למחרת. ‘תראייני אותה', אמרו לי. עכשיו היא מהדמויות המוערכות ביותר בטלוויזיה".
במרוצת השנים ערכה גון גרוס, שזכתה שש פעמים בפרס מפקד גלי צה"ל, תוכניות מסוגים שונים, לרבות תוכניות תרבות ומגזין בענייני עבודה, שעליו היא עמלה עם דני וסלי, בעבר סולן השיר “אנחנו שנינו מאותו הכפר". בתקופת מלחמת לבנון הראשונה היא הקימה עם בתיה שושני המנוחה בבית החייל מרכז לקליטת ד"שים מהחזית.
מזה 37 שנה מהדהד קולה מהתוכנית הספרותית “ספרים, רבותיי, ספרים" - “דן בן־אמוץ לא דרש זכויות יוצרים על השם" - המשודרת מאז מדי שישי בחמש אחרי הצהריים. התוכנית בשישי האחרון הוקדשה לאברהם שלונסקי, שעם קטע מרגש בקולו הוגשה במלאת 50 שנה למותו. שבוע קודם לכן, בתוכנית שהוקדשה ללוין קיפניס, התגלתה הפסיכולוגית־סופרת־שדרית גם כ...זמרת. מקרה? - “לא! רק הבוקר חזרתי עם מקהלת ‘לשיר בגיל', שאני חברה בה, מסיבוב הופעות בבולגריה".
התרעות פיקוד העורף