כמעט אין אחד שחג השבועות לא מעלה בו זיכרונות ילדות נוסטלגיים ומתוקים, עם חולצה לבנה וזר על הראש, טנא מלא בביכורים ואולי ישיבה על חציר במשק, כשצינור מים משפריץ מטרקטור על ילדים. שבועות הוא זמן טוב בשנה, קצת לפני הקיץ, קצת אחרי חודשיים שבהם ישבנו בבית והיה לנו זמן להתרפק ולנבור בזיכרונות ולומר לעצמנו בתוך כל הקושי שיש גם משהו טוב בישראליות שלנו, וטוב שאנחנו כאן.
לגיל פנטו, אוצר נוסטלגיה, יש בבית אוספים היסטוריים של גלויות, בגדים, שלטים וכל מה שעולה על הדעת, שמספרים את סיפורה של ישראל משנות ה־40 ועד לשנות ה־70 של המאה הקודמת. יש לו באוסף שלטים שדי במבט אחד בהם כדי להבין את סיפורה של התעשייה הישראלית במלוא הדרה. פנטו, שעבד בעבר בחברה גדולה שמגייסת מנהלים, עשה לפני שבע שנים הסבה לאספנות במשרה מלאה. האוסף שלו הוא סיפורו של רחוב ישראלי, דירה ישראלית, שוק ישראלי, והוא מארח בביתו משפחות שרוצות להתרפק על זיכרונות הילדות ומתפרנס בין היתר גם מסיורים בשוק הפשפשים, שם התחיל התחביב שהפך למקצוע.
אולם, כמו אצל רבים מאיתנו, הקורונה שיבשה את הכל: "לצערי הרב, העבודה פסקה לגמרי בתקופה שהייתה אמורה להיות רצופה באירועים וסיורים. אבל אני אופטימי מטבעי, אני יודע שיש לי דבר ייחודי מאוד שנוגע לאנשים רבים". את התקופה בבית ניצל פנטו לעיצוב מחדש של אחד החדרים במוזיאון הביתי שלו, סידור אוסף מיוחד שהיה עד אז בבוידם וייפתח, בתקווה, בקרוב לקהל.
"הכל החל כשמצאתי במקרה בשוק הפשפשים קופסת סוכריות מפח של צ.ד, שזכרתי מבית סבתי בקיבוץ חולדה. זיכרון הילדות החזיר אותי ליום שבו רציתי לקחת סוכרייה וגיליתי שסבתא אחסנה בקופסה קמח", הוא מספר, "הזיכרון נצרב בי כל כך, שקניתי את הקופסה, והמוכר הזהיר אותי שזה לא יסתכם בכך".
המוכר צדק. מאז, במשך 25 שנה, הוא מטפח את האוסף, גם לפני שהפך את העיסוק בו למקצוע. הוא רכש במיטב כספו את כל התכולה - כולל את השלטים - של בית מרקחת היסטורי, שפעל ברחוב דיזנגוף והיה מיועד להריסה, והוא האיש שלכם אם אתם מחפשים מודעה מהעבר, סלוגן שראיתם ומתחשק לכם לשחזר או כל מידע שהוא - תוצרת הארץ כמובן.
התרעות פיקוד העורף