הקורא זוכה באמצעות השיר לחוויה אינטנסיבית יותר מבלי להסתכן בסיכונים שמשורר, כאדם רגיש מאוד, עלול להסתכן בהם. אין צורך להיות בקיא גדול בחייהם של משוררים שונים כדי לדעת שרבים שילמו מחיר לא קטן בעד שירתם... מחיר שאם היו באים לתבוע אותו מן הקורא, לא היה איש פותח ספר שירים בעולם".

את המילים הללו פרסם בשנת 1957 נתן זך בן ה־27, תחת הכותרת "בגרותו של המשורר", בעיתון "למרחב". זה היה ארבע שנים אחרי צאת "בשלושה", ספרו הראשון, אותו כתב בשיתוף עם משה דור ואריה סיון. "השלמתו של המשורר עם העובדה שהוא יכול לתת הרבה פחות משהוא מקבל או רוצה לתת, היא אולי החשובה ביותר. ברגעים ובמצבים מסוימים אין אפשרות להיות מבוגר. ואולי גם אין צורך לתבוע זאת".

ב־2010 ישבנו לשיחה. נתן זך היה אז כבר בן 80, פרופסור בעל שם, משורר, עורך, מתרגם ומבקר שירה שספריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, ספרדית, סינית וערבית. בתור אדם שמילים עבורו היו החיים, באותה שיחה הוא התקשה למצוא אותן כדי להביע את הדאגה.

אז כבר היה ברור, כמו שכתב ב"שיר no טיפוסי" בספרו "אנטי מחיקון" (הקיבוץ המאוחד): "כי אולי אין לנו די זמן לעקור הר/ ואולי לא באנו לכאן לעקור הרים/ אבל יש לנו מעט זמן לכתוב שירים/ על הזכות הגדולה להיות פה/ על הזכות הגדולה לומר לא". בשיחה ההיא הוא ביכה את מה שהתהווה לנגד עיניו. "הפכנו לארץ של בורים גמורים. האינטליגנציה כאן היא לא מעלה אלא חיסרון, מושא לבוז. לא הייתה בעם היהודי תקופה של בורות כל כך גדולה כמו בימינו".

שלשום, בערב שבת, הלך לעולמו בגיל 89. אולי, אם היה רואה את החיבוק הגדול ששיריו זכו לקבל ברשתות החברתיות, היה מרגיש אחרת. נדמה היה שהעולם התכסה במילות שיריו המולחנים ובאלה שלא: "כי האדם עץ השדה" שכתב על בסיס הפסוק מספר דברים, "איך זה שכוכב אחד מעז", "יופייה אינו ידוע", "כולנו זקוקים לחסד", וגם "אני רוצה תמיד עיניים" ו"בארץ זו" מספרו האחרון "אומרים שממש יפה שם" (הקיבוץ המאוחד), הנפתח בשורות: "בְּאֶרֶץ זוֹ אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ/ אֶת סוֹד הַדִּבּוּר בִּשְׁתִיקָה/ וְכֵיצַד אוּכַל לְהִתְרוֹעֵעַ/ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ/ אֶת שֶׁאֲנִי שׁוֹתֵק" ועוד.

בשנים האחרונות, כשנעלם מרחובות תל אביב וחייו הועתקו לבית אבות, החלו השמועות סביב מצבו להתפשט. אז כבר היה ברור: היו מי ששמעו את ששתק.

המשורר נתן זך  (צילום: אמיר מאירי)המשורר נתן זך (צילום: אמיר מאירי)

משורר הכאב

הארי זייטלבך, לימים נתן זך, נולד בברלין ב־1930 לאב יהודי ולאם איטלקייה. הוא עלה ארצה עם משפחתו אחרי עליית הנאצים לשלטון ושירת במלחמת העצמאות. אביו, שלא עמד בתחושת העקירה, התאבד. זך היה חלק בלתי נפרד מחבורת "לקראת", שביקשה להחליף את הפואטיקה של אלתרמן ושלונסקי בפואטיקה שתאפשר ביטוי ליצירה ישראלית חדשה.

מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן" (1959) כלל ביקורת חריפה על שירת נתן אלתרמן בפרט ודור משוררי חבורת "יחדיו", בהם לאה גולדברג ואברהם שלונסקי, ונחשב על ידי רבים לנקודת מפנה בשירה העברית החדשה. גם כשעמד יחיד, ואולי בעיקר, לא היסס לומר דברים חריפים. הוא טען, למשל, שאסור לנו לראות בשואה פרק עיקרי בתולדות אירופה, התבטאות שחוללה סערה גדולה, עוררה את חמתו של הנשיא דאז יצחק נבון והביאה להתפטרותו של סגן יו"ר אגודת הסופרים סנדו דוד.

שנים לאחר מכן, בראיון עיתונאי ל"מעריב", הזכיר כי "גם היטלר, סטלין ומוסוליני נבחרו בבחירות דמוקרטיות". והיו גם קריאות להוציא את שיריו מתוכניות הלימודים בעקבות התבטאות גזענית, מודעה שפרסם ודברים שאמר. אצל זך כמו אצל זך: לעתים חזר בו ולעתים לא.  

בשנת 1967 נסע זך לאנגליה לרגל לימודיו ושהה שם 11 שנה. עם שובו התמנה כפרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה. זך, חתן פרס ישראל לשירה (1995) ופרס ביאליק, זוכה פרס אקו"ם, בעל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת ז'נבה ושלל תארים נוספים, לא חסך את שבט לשונו לאורך השנים. אבל היה גם זך אחר: האיש שהיה לו כישרון גדול להעניק לכל אחת ואחד את התחושה שהם יחידים ומיוחדים, ובדרך כלל, על כוסית אלכוהול, או שתיים, או יותר. במשך ארבעה עשורים האישה הדומיננטית בחייו הייתה שרה אביטל, לה נישא לפני כשלוש שנים.

"המילים הן הכלי שלי. בעיני, כל דרך תגובה של אנשי מילים במילים היא לגיטימית", טען זך בעבר. מה שיהפוך בעתיד לשורות קצרות בקורות חייו הם החומרים שמהם עשויה שירתו: פיוטיות ויופי, נאיביות ופיכחון, דאגה, מחאה, כעס ומחילה, וחוזר חלילה. בפגישה אחרת בינינו, שנערכה בשנת 2011, הדאגה של זך למדינה הפכה לתסכול.

"הדבר הזה שנקרא 'ישראל', זה עם של פליטים מכל מיני ארצות, בעלי שפות שונות, צביון שונה, נימוסים שונים, השכלה שונה ומנהגים שונים", אמר אז. "הדברים האלה לא יכולים להתאחות בלחץ, מול אויב חיצוני, בין אם זה אחמדינג'ד ובין אם זה העולם הערבי שהולך ומתאסלם. הבסיסים המשותפים - הדת, ההיסטוריה, זכר ציון, הכותל המערבי והסמלים שעזרו לנו לתפוס את עצמנו כעם אחד שהצליח לעצב דמות של יהודי מול הנצרות - כל אלה נעלמו. אין לנו בעצם כלום.

בכל מקום הרעה גוברת. הארץ הפכה פרוצה לגמרי. עץ זית רב ענפים לוקח לגדל מאה שנה, אבל כאן כורתים עצי זית של ערבים רק מפני שהם של ערבים. זה מעשה טירוף. אם יש פרץ קטן בחומה, אתה יכול להצביע עליו, אבל אם אין חומה - עם מי ועל מה תדבר?"

כבר אז זך לא תלה תקוות במערכת הפוליטית. זה היה לפני התפוררותה כליל של תנועת העבודה, לפני השסעים הגלויים שנחשפו בין קבוצות שונות באוכלוסייה, אבל הוא ראה הכל. גם את מה שפעפע מתחת לפני השטח. "היה ברור שהכוח הצבאי שבתוכו אנחנו מתקיימים בארץ הזו יעבור מהתחום הפוליטי לתחום האישי", אמר אז.

"אלה לא רוצים לשיר 'התקווה', אלה לא רוצים שירת נשים, אלה לא רוצים ערבים. אלה לא רוצים אתיופים, אלה לא רוצים ספרדים בבית הספר שלהם, אלה לא רוצים את הרוסים, הרוסים לא רוצים את מי שהם רואים בו אוכלוסייה יהודית נחותה. הימין של היום הוא תנועה שמבוססת על שנאה, ואין בה משהו עמוק. הרעיונות הסוציאליסטיים שחיברו את הקיבוצים אינם. העבודה איננה. רק ההתנגדות לאחרים נותרה.

התורה שעליה אנחנו גדלנו, הציונות, הקיבוץ, אפילו אהבת הארץ בשירים של שנות ה־20 - כל זה פשט את הרגל לחלוטין. ישראל, אין מה לעשות, זו ארץ של פליטים משישה קצוות תבל. אני לא חושב שהמדינה הזו תחזיק מעמד. העם הזה התפורר לפלגים חדורי שנאה וקנאה, וברמות כלכליות שונות לגמרי. נוסיף לזה את הבעיה הערבית, והסיכויים שמשהו טוב יקרה פה - מתבטלים.

החברה התפוררה לרסיסים, ועם הרסיסים האלה צריכים כולם בעל כורחם ליצור חזית אחידה כנגד אויב חיצוני. אבל איך רסיסים יכולים להתחבר? אנשים כבר לא אומרים 'אני ישראלי'. הם אומרים 'אני גר בישראל'. אין בעיני עתיד למושג ישראל כזהות מלוכדת"
.
לא רק היצירה, אלא גם האכסנייה שלה העסיקו אותו מאוד. "חנויות הספרים נהפכו לסרח עודף דוחה של הקפיטליזם החזירי", אמר. "ברוב החנויות הגדולות אין מדורים לשירה. אני מעוניין לראות לא רק את ספריי שלי, אלא גם את ספריהם של משוררים אחרים", אמר.

על רשימת רבי המכר כינה "דבר פסול, אין שום דרך לבדוק את זה. זהו אחד מאמצעי הקפיטליזם לסלק מן השוק את ספרי האינטליגנציה, שלא הופכים בן לילה לרבי מכר".

על שבוע הספר אמר: "אנשים מתנפלים על הדוכנים וקונים ספרים בהמוניהם. אני מוכרח לגלות שאני מאוד אוהב את המגע הישיר עם האיש שקורא שירה, שכמעט לא מזדמן לי להיפגש איתו, כי אני כמעט לא הולך לערבי קריאה. אני שמח לפגוש את הקונה שרוצה שירה, קורא שירה ומוכן להשקיע בזה למרות שאינו משופע בכסף".

יו"ר אגודת הסופרים העברים צביקה ניר נזכר בפגישה עם זך בכיכר רבין, בסמוך לדוכני הספרים של הוצאת הקיבוץ המאוחד. "הוא ישב על כיסא מוגבה וחתם על ספריו", מספר ניר. "'אדוני היושב ראש', פנה אלי, 'מה אתה מתרוצץ?' באותם ימים עמדתי לפרסם את ספר השירה הראשון שלי. כשסיפרתי לו על שלושת הרומנים שפרסמתי, וכשציינתי שאני עומד לפרסם ספר שירה, אמר ביבושת כבושה: 'שירה זה שיגעון. משוגע מי שכותב שירה. אל תוציא את הספר'. אז הציץ בפניי והבחין במבוכתי.

'על מה כתבת שירים?', שאל זך כמתחרט על אמירתו. 'על אמא שלי', השבתי במהירות. פניו חוורו ודימיתי לראות לחלוחית בעיניו, 'גם אני חולם על אמא שלי, לך, לך, אני חייב לחתום על ספרים. מצוות ההוצאה'. משוגע רגשן, חשבתי בלבי כשעזבתי את המקום. האם היה מסכים לכינוי הזה? דומני שכן. בשנת 1997 פרסם את אחד מספריו האחרונים ויוצאי הדופן, 'מות אמי'.

מצאתי את עצמי קורא בקול את השורה הראשונה בעמוד 111: 'חמש עשרה שנה לאחר מות אמי אני חולם את החלום הבא....' רבות נכתב על יצירתו הענפה. רבות עוד ייכתב. תפיסותיו החדשות והמהפכניות לגבי לשון השירה ומהותה הפכו לנחלת כלל המשוררים העבריים. אין משורר ישראלי אחר שכה הטביע חותמו על השירה העברית והשפיע על המשוררים שבאו אחריו עד עצם היום הזה".

מה היה ייחודו הפואטי?
"הייתי מגדיר את נתן זך כ'משורר הכאב'. הוא הצליח לחדור ולצלול, במילים פשוטות ואפורות, לתוך מעמקי הכאב האנושי. לפרק את הכאב, להרכיבו מחדש, לתת לו קול רועם בשתיקתו. כאח שכול, מצאתי עצמי פעמים רבות מתכרבל בשיריו ונותן דרור לכאביי. זעקת הכאב של האישה, הפותחת את השיר: 'הקינה על דניאל אדמה': 'דניאל דניאל צעקה האישה/ דניאל דניאל, מדוע אינך בא', היא זעקתה של כל אם שכולה בישראל רווית השכול.

הבית האחרון בשיר 'השיר על אחי יהונתן': 'קוננו נשים על אחי יהונתן/ צר לי על יהונתן הקטן/ כשאעלה אני במדרגות הגבוהות/ עוד אזכור את אחי יהונתן בדמעות' - הוא שירם של האחים השכולים. ועכשיו, עם לכתו, אני נזכר במה שכתב: 'אדם אינו חי לעולם/ זה לא נכון מה שאומרים/ אדם אינו חי לעולם'".

נתן זך (צילום: פלאש 90)נתן זך (צילום: פלאש 90)

פסים חדשים

לדברי ד"ר גדעון טיקוצקי, מרצה לספרות באוניברסיטה העברית ועורך ראשי בהוצאת הבית של זך, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, זך המציא תחביר חדש לשירה העברית. "הוא הראה שאפשר לכתוב שירה גדולה בעברית גם כשהיא נדמית קרובה יותר לשפת הדיבור ורחוקה מאוד ממה שנחשב עד אז בלעדית לשירה – למשל השירים השקולים והחרוזים של אלתרמן, שלונסקי, לאה גולדברג", הוא אומר.

"אף אחד מהשלושה האלה לא יכול לכתוב את השורות של זך: 'אני יושב על שפת הרחוב / ומסתכל באנשים. הם אינם יודעים / שאני בהם מסתכל'. עד אז שירה פירושה היה מבע מצועף, מרומז, כתב חידה. בא זך והראה שגם מתוך חוויה יומיומית ודיבור 'פשוט'  -יכולה לצמוח התעלות. הנה, החוויה של הישיבה ברחוב הופכת הרהור קיומי: 'האם כך מסתכל בנו האל, / מבלי שנרגיש דבר, מבלי שנבין, / מבלי שנשאל?'".

המהלך הספרותי של זך חרג הרבה מעבר לשירתו. "הוא תרם לסנכרון השירה העברית עם המודרניזם האנגלו־אמריקאי שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בייחוד זה של המשוררים ת"ס אליוט, עזרא פאונד, ייטס ואודן, ופתאום שירים שנכתבו בתל אביב ובירושלים דיברו אותה שפה שירית כמו שירים שחוברו בניו יורק או בלונדון", אומר ד"ר טיקוצקי.

"מראשיתה, השירה העברית החדשה נעה על הפסים של הספרות הרוסית והגרמנית, אלה היו האדנים שלה. זך הוא מאלה שהעתיקו את רכבת השירה העברית לפסים חדשים – של הספרות האנגלית והאמריקאית בת אותו הזמן. ולפתע הרכבת נסעה מהר יותר ואִפשרה ליותר יוצרים להתבטא".

במובן מסוים, מסביר ד"ר טיקוצקי, רוב השיר שנכתבים עד היום בעברית כתובים ב"זכית". "גם המשוררים של חבורת 'ערספואטיקה' שיצאו נגד שירתו - כותבים 'זכית', ירצו או לא ירצו. יש מעט מאוד יוצרים שיצרו מה שמכנים 'נוסח': סגנון מובחן, הנבדל מכל מה שנכתב קודם לכן ושמשרת דורות של יוצרים. זך הוא מהיוצרים הנדירים בספרות העברית שהמציא נוסח: כמו ביאליק, כמו רחל, כמו שלונסקי.

בתרבות העברית החדשה עד עכשיו הופיע נוסח חדש כל כמה עשרות שנים, אבל תחושתי היא שיחלוף זמן רב מאוד עד שיעלה נוסח מתחרה לזה של זך. הוא הוריש לנו לא רק שירים יוצאים מן הכלל, עם שורות שהן 'מטבעות חסד' – וכאן אני נזקק למטפורה הנפלאה של יהודה עמיחי עמיתו - אלא גם שפה שירית שלמה. כל כמה שזך היה 'לא מכאן', עם המבטא הגרמני שהתנגן בעברית שלו, הוא היה צבר, במובן זה שהיה קשוח מבחוץ ורך מבפנים.

'כשאני עם אחרים, אני רומנטיקן קר מאוד', כתב, ו'כשאני עם עצמי, אני רומנטיקן חם מאוד'. זה אולי ההבדל בין זך חוקר הספרות, מבקר השירה, המרצה, שהיה לא פעם קשוח מאוד, לבין זך המשורר. גם בשיריו יש לא פעם משהו נוקשה או לא מתמסר, אבל דווקא משום כך מזדהרים בהם אותם רגעים של מגע, של קשב עמוק: 'כשצִלצלתְּ רעד קולך'. כולנו בעלי חוב לנתן זך, גם אם איננו יודעים זאת".

נתן זך, 1989 (צילום: יוסי אלוני)נתן זך, 1989 (צילום: יוסי אלוני)

השיעור עדיין נמשך

בין היתר, שימש זך מרצה במכללת סמינר הקיבוצים, בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב. פרופ' אילת שמיר מהחוג לספרות ומבע יצירתי במכללת אורנים וסופרת, מחברת הרומן "נטל ההוכחה", מספרת על זך המורה לספרות, אליו התוודעה לראשונה בראשית שנות ה־20 שלה. "הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה", היא משחזרת. "אוניברסיטת חיפה הייתה אז קטנה יחסית, אך רוחשת פוליטית מן האירועים האחרונים. השיעור היה סמינר ב'ספרות נשים'.

מחלונות הכיתה הפונים צפונה היה אפשר לבהות במעט האוניות שעגנו במפרץ, בהרי הגליל וברכס החרמון, אבל כשדמותו חמורת הסבר של המשורר הנערץ, עם בלוריתו הכסופה המשוכה לצד אחד ועם זקנו הקצר, הגזוז, לבוש ז'קט שחור ונושא בידו ערמת ספרים, חצתה בצעדים מדודים את הכניסה, איש לא הסיט עוד את מבטו לעבר הנוף ,ובכיתה השתררה דממה מתוחה.

זך היה אז בן קרוב ל־60, וכבר היו מאחוריו הספרים 'שירים שונים', ו'כל החלב והדבש' המופלאים, 'צפונית מזרחית' ו'אנטי מחיקון', והיו שירי המחאה הפוליטיים שפרסם בזמן מלחמת לבנון הראשונה, והייתה כמובן שורת פרסים מרשימה. לא אומר שפחדנו, אבל בהחלט חשנו יראה, חרדה.

אולי מפני המאמץ הדוחק להתמודד עם הדיסוננס הרגשי בין הפרסונה השירית המנוכרת שהכרנו משיריו, כפי שכתב, 'כְּשֶׁהָרֶגֶשׁ דּוֹעֵךְ, הַשִּׁיר הַנָּכוֹן מְדַבֵּר', ובין 'הרומנטיקן המר' כפי שהעיד על עצמו, שזה עתה עבר את סף הכיתה כדי ללמד קבוצת סטודנטיות צעירות 'ספרות נשים' דווקא; אולי בשל ההכרזה על כך שהוא מעדיף ללמד בשיטה הגרמנית: לזרוק את הסטודנט היישר למים העמוקים, גם אם תחילה יפרפר בחוסר אונים; ואולי בשל ההבעה המסוימת שעטה על פניו בכיתה, לרגעים קשוב לנאמר, לרגעים מהמהם כמו מתוך חלום, כמי ששרוי בתוך עולמו או בעננת אלכוהול שטרם התפוגגה, לרגעים מאבד סבלנות וצולף באבחה.

כל הסתירות והפרדוקסים שיכולים להתקיים באיש אחד. 33 שנים עברו, השיעור עדיין נמשך. יישארו לנו שיריו, כפי שכתב בשירו 'במה להמתיק ימים': 'שיריו של משורר זה ניחומים, אף הוא כמה לנחמה'".