יום חמישי, 8 בספטמבר 2022, ייזכר כיום היסטורי אולי לא פחות מ־11 בספטמבר 2001. לכל אורכו ורוחבו התפוצצו שמועות על מותה הקרב ובא של המלכה אליזבת השנייה. זירת הוואטסאפ רתחה והייתה כמרקחה. הבי־בי־סי נכנס לנוהל חירום, עם “שידורים מיוחדים" ממיטת חוליה בסקוטלנד (כלומר, לא מהמיטה עצמה, אלא משערי טירת בלמורל) של הוד רוממותה, ושדרנים עגומי פנים בבגדים שחורים העבירו לנו, ולו בעצם נוכחותם שם, בשטח ובאולפנים (אפילו אם היו לובשים סגול ומצחקקים בלי הפסקה), את המסר החד־משמעי: זה קורה. זה יקרה. זה אולי כבר קרה בעצם (כפי שהתחילו להפיץ בוואטסאפ), ורק מחכים להסכמת המשפחה והארמון לצאת בהודעה רשמית.
המנהיגים האלה הם פושעים ורוצחים בדם קר, לטענת לואי, ואסור לתת להם לחמוק מאחריות, אם לא מעונש של ממש. הוא קורא לניתוץ המערכת הקיימת ולמהפכה. ואז המחשבות שוב נודדות אל אליזבת השנייה, שלמרות הפריווילגיות המוגזמת שלה חתרה - והצליחה - כל חייה להיות המלכה של כולם ומעולם לא פגעה, ככל הידוע, בעניים ובאוכלוסיות מוחלשות, לא התערבה בפוליטיקה והתרחקה ממהפכות כמו מקדחת. הפלג הרפובליקני הקורא לביטול בית המלוכה נשף תמיד בעורפה, ומי יודע אילו מהומות הוא יחולל בתום תקופת האבל.
הגשם המשיך לרדת אחרי ההצגה. עליתי לרכבת התחתית עם כרטיס האויסטר שהונפק לחגיגות יובל ה־60 (יובל היהלום) לשלטון המלכה, לפני עשר שנים בדיוק, שנצרתי בארנקי מאז. היה קשה לקרוא את האווירה הכללית בעולם החדש שמחוץ לאולם התיאטרון. אבל לאומי הוכרז מיד, אבל איך רואים אותו? איך מרגישים באמת? הרכבות ממשיכות לנסוע, ודבר לכאורה לא נעצר. כמה חנויות בשכונה שלי נסגרו ליום או יומיים, ולפחות פאב אחד. אנשים - ורוב התושבים בשכונה הם דור ראשון ושני למהגרים מפולין, סרי לנקה ואיראן, חלקם אפילו לא דוברים אנגלית - דיברו כל השבוע רק על זה. במזנון הפיש אנד צ'יפס. במכולת הלבנונית. בסניף הדואר. כל הבולים שם נושאים את דיוקנה של המלכה. גם זה ישתנה.
התרעות פיקוד העורף