"יש מקום בכביש למרגלות הר הרוח/שאחריו נגמרו חייו של יאיר בננו/כאן בדרך הביתה בחרה נשמתו לעזוב/כמו ציון דרך שאין לו סוף". כך כותב נינו (חנניה) הרמן בספרו החדש והראשון “הר הרוח" (בהוצאת כהל), המשלב בין כתיבה וצילום, שאותו כתב הרמן על בנו, הצלם הצבאי יאיר הרמן ז"ל, שנהרג בשנת 2000, בעת שירותו הצבאי, בתאונת דרכים שאירעה באזור היישוב נטף. בן 20 היה במותו. “אני מאוד מתרגש מהיציאה לאור של הספר כי זו קפסולה שיש בה הכל: חיים, לב ונשמה", אומר הרמן. “הוא מקפל בתוכו את היכולת ליצור. הטבע ביישוב נטף, שבו אני מתגורר, עזר לי להתמודד עם הכאב והאובדן כי יש כל הזמן התחדשות והשתנות בחוץ ואתה מבין ששום דבר לא עומד. זה מפגש חי, משמעותי ומתחדש. אני אדם של אמונה עמוקה בקיום וביקום, וגם כשקרתה ההתרחשות עם בננו יאיר, האמונה הזו הצילה אותנו ואפשרה לנו להתמודד אחרת עם המוות והאובדן. השירים והצילומים שבספר נולדו בשני העשורים האחרונים, לאחר מותו של יאיר. הדיאלוג ביני לבין יאיר עדיין לא תם, ואני מודה לו על נוכחותו בחיי. דרך הכתיבה והצילום אני ניגש אל הכאב ומתמיר אותו ליופי".
מחזיק יד
הרמן (71) נולד בתל אביב וגדל ברמת גן. בגיל שנתיים לקה בשיתוק ילדים (פוליו). “ההורים שלי עטפו אותי באהבה", הוא מספר. “כשהתברר שיש לי פוליו, לא עשו מזה עניין. נהפוך הוא, זה היה מין אתגר כזה שדחף אותי לעשות מה שאני רוצה. כשכל חבריי התגייסו לצבא ואני לא הצלחתי להתנדב, אז עזבתי את בית הספר התיכון והלכתי לעבוד כצלם עיתונות".
כנער היה ברור לך שתהפוך לצלם עיתונות?
“לא, אבל זה נרכש. אני אדם מאוד סקרן, וצילום היה דרך מדהימה לפגוש אנשים. הצילום הוא שער שמאפשר לך להיכנס לכל מקום ולפגוש איך החיים מתנהלים, מהשוק ועד לראשי ממשלה. כנער, התקשיתי מאוד בבית הספר. לא אבחנו את זה אז, אבל הייתי דיסלקט, ויותר התעניינתי באמנות. ההורים שלי מאוד השפיעו עליי: אבא שלי היה אנציקלופדיה אנושית ואמא שלי הייתה ציירת".
בגיל 17 התקבל לעבוד כעוזר צלם בסטודיו של אפרים קדרון בתל אביב. “במשך כשנה הייתי שוליה של אפרים ובשביל להשלים הכנסות עבדתי עם העיתונאי ג.עיטור, הכתב של ‘עולם הקולנוע’, כצלם אירועים", הוא מספר. “פתאום ראיתי את שמוליק קראוס וג’וזי כץ יושבים על הבר, והיו היסוסים אם לצלם או איך לצלם כי גם הזהירו אותי ששמוליק מרביץ. אלו היו זמנים אחרים, והבוהמה התל־אביבית הייתה בתחילת דרכה. הכל היה מאוד מצומצם יחסית להיום. זו הייתה חוויה".
בשנת 73’ החל הרמן לעבוד כצלם לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ), וכן ייסד עם הצלמים שעיה סגל ושמואל רחמני את סוכנות הצילום “24+" שסיפקה צילומים באותן שנים לעיתון “מעריב". הרמן עבד שנים רבות כצלם חדשות ומגזין ב"מעריב". “בשלב מסוים החלטתי לעבור לגור בירושלים ושימשתי כצלם של ‘מעריב’ בעיר הבירה, שזה כלל גם את הצילומים בכנסת, ישיבות שרים וכל הפן המדיני", הוא מספר. “לאט־לאט זה משך אותי יותר ויותר והתמחיתי בצילום פוליטיקאים".
בשנות ה־70 וה־80 ליווה הרמן כצלם את ראשי הממשלה מנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס, בישראל ומחוצה לה, והמשיך ללוות את פרס גם כשר חוץ וכשר אוצר. “בעיסוק הזה תמיד אהבתי את הרגעים הקטנים", הוא מספר. "יצא לי למשל בשנת 81' לצלם את ההלוויה של אנואר סאדאת ופגשתי את האלמנה שלו, ג’יהאן, וצילמתי את בגין מחזיק לה את היד בחמלה. זה היה מאוד מרגש לראות את זה, והיה חשוב לצלם את זה כדי להעביר שהשלום יימשך".
בין היתר, הרמן תיעד את הסכם השלום בין ישראל ומצרים. “אהבתי מאוד להיות במצרים", הוא מספר. “גדלנו על זה שהמצרים באים להרוג אותנו ופתאום מגיע שלום, ואתה פוגש את המצרים ברחוב ונחשף לחוויה אחרת לגמרי ממה ששמעת בסיפורים. אתה פוגש עם פשוט וצנוע, לא עם רע וקשה עורף כמו שסופר עליו. הייתה לי חוויה מרגשת לצלם שם. הייתי עם בגין בארמונות של קהיר, הצטרפתי שם גם ליגאל ידין, הסגן של בגין, שהיה אורח של הארכיאולוגים במצרים, ועשינו סיור מקסים בכל מיני מקדשים ומוזיאונים. הפלגתי עם האונייה ‘אשדוד’, האונייה הראשונה שחצתה את תעלת סואץ. יצא לי לחוות המון דברים שנגעו להסכם השלום שהם כאילו שוליים, כי זו לא לחיצת היד בקמפ דיוויד, אבל זה היה מרגש יותר".
נוצר לך קשר עם המצולמים שלך?
“לא בתקופתי כצלם עיתונות, אבל בהמשך התמקדתי בצילומי רחוב ואז כן נוצר לי קשר עם חלק מהמצולמים".
פרס היה הפוליטיקאי שעדשתו של הרמן צדה יותר מאשר יתר הפוליטיקאים. “צילמתי אותו הרבה ומאוד אהבתי אותו", הוא מספר. “התחלתי לעבוד איתו זמן קצר אחרי שאבי נפטר. אחרי אובדן כזה עצום, להיחשף פתאום לראש ממשלה כמו פרס ולשמוע אותו מדבר בפורומים קטנים ואינטימיים - זה היה מרגש. במובן מסוים הוא היה גם ביישן. כשהייתי בקרבתו וראיתי סיטואציות מסוימות, ראיתי שהייתה בו ביישנות. כאדם ביישן בעצמי, הרגשתי קרבה אליו. הוא היה מסתובב עם תיק מסמכים מקרטון, אוגדן שבתוכו כל הדברים הכי חשובים. הכל היה אצלו מאוד פשוט".
פרידה והתחלה
בשנות ה־80 וה־90 שימש הרמן כעורך צילומים בדסק החדשות של “מעריב" עד פרישתו מהעיתון. בשנת 2000, עם מותו הטרגי של בנו, הפסיק לצלם והחל לכתוב. “הספר החדש הוא חוויה מאוד מכוננת עבורי כי לא חלמתי על ספר כזה שמשלב בין שתי אהבותיי", הוא אומר. “ככל שהתכנסתי יותר פנימה, היה ברור לי שהספר צריך לצאת לאור. ההתמודדות שלי ושל המשפחה עם האובדן היא התרחשות אינסופית. להגיד שהייתה תאונה - זה משאיר את זה ברמת הפשט, זו לא הייתה רק תאונה, אלא היו שם פרידה, התחלה, שבר וצמיחה. המון דברים היו בתאונה הזו. הדברים הללו מופיעים בשירים וזה משהו שמלווה אותי. כל הזמן יש לי דיאלוג עם המקום ועם הטבע, וזה מה שרציתי להעביר בספר".
לאחר תשע שנים של הפסקה מהצילום, שב הרמן לצילום אמנותי, תיעוד אנשים וצילומי טבע. “בראייה שלי את המציאות ואת החיים אני כל הזמן מחדש ומתחדש, וכצלם תמיד חיפשתי את העניין של האינטימיות, של תפיסת הרגעים הקטנים של החיים", הוא אומר. “אחרי שיאיר נהרג הפסקתי לצלם כמה שנים, אבל אז חזרתי לצלם ברחובות את הצעירים שפגשתי בדרום תל אביב".
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“פעם הייתי יוצא לצלם הפגנות, אבל עכשיו, בגלל סיבות בריאותיות, עד שאתחזק, אני לא יוצא לצלם את המחאות, אלא בעיקר מחזק ברשתות את המוחים בקפלן. אני חושב שיש לי תפקיד בעולם לחבר בין אנשים. בנוסף אני ממשיך לכתוב, לצלם ולבשל את היצירות הבאות".