ובכן, מתברר שגם השירה מתגייסת למחאה הגדולה של הרגע, בדרכה השירית, שעשויה להיות גם שרירית. ולא בהכרח במוצהר, אבל לפחות בין השורות. פסטיבל "מטר על מטר", שמארגנת קבוצת "מקום לשירה" זו השנה ה־15, יתקיים בירושלים בתאריכים 11־13 ביולי בבתים של תושבים, כמו בשנותיו הראשונות, במשכן הקבע של "מקום לשירה", ובגינה הקהילתית של שכונת מחנה ישראל. יש להזמין כרטיסים מראש.

הפסטיבל, לדברי מארגניו, נוסד בהשראת האמונה שבשירה טמון כוח אישי וחברתי גואל. "הוא פועל בין השאר", כלשון הקומוניקט, "הודות לתביעה עמוקה לקרבה, למטר על מטר שבין אדם לעצמו, לקהילתו. בישראל השנה נדמה שקרבה זו נזקקת יותר מתמיד, לכן בחרנו להקדיש את פסטיבל 2023 לפנים השונות של התרבות הישראלית כפי שהיא באה לידי ביטוי בשירה העכשווית כאופציה יצירתית ואסתטית של גישור, הגבהת השיח והאצלת אור".

בין שלל האירועים שינסו לענות על שאלת מיליון השקל, "מה ישראלי בעיניך?", ולשקף את מי שאנחנו, נכון להרגע: "ילדות ישראלית" - מפגש שירי סביב מאפייניה הייחודיים של ילדות בישראל: משחק, התפתחות והתאקלמות לשוניות, סוציאליזציה, פסיפס של ילדי מהגרים ומהגרים, תנאים של חיבה, פרקטיקות הומור ועוד; "תהיה גבר" - מפגש עם שירים על גבריות ישראלית ספציפית ושיווי המשקל שנדרש בין תפקידיו השונים של הגבר הישראלי - בן, אב, חייל, מפרנס וכו'; "פותחות שולחן" - שירי אוכל, ניגוב צלחות ושאר מזונות; "זה מורכב" - השירה היא לכאורה ה"זה מורכב" האולטימטיבי, כטקסט ששולל מראש את התכלס, אבל גם חותר אליו בעדינות; ו"דוגרי" - על הישירות הישראלית המהוללת ו/או נודעת לשמצה, תלוי את מי שואלים, הנטייה לומר הכל בפנים וחוסר הטקט. "הדוגרי השירי", כך טוען הקומוניקט, "הוא כן ולפעמים גם גס. הוא יעיל, חסר רחמים, ולעתים קטליזטור לפיתוח פואטיקה משוכללת, מקומית וייחודית, המגדירה מחדש מהי שירה ישראלית״.

בחגיגת השירה ייקחו חלק שמות כמו אפרת מישורי, רוני סומק, שמעון אדף, דוד ניאו בוחבוט, חגית גרוסמן, גלעד מאירי, חדוה הרכבי, עמיחי חסון ורבים ומצוינים אחרים.

הנה שלוש טעימות קטנות מן השפע הצפוי להאציל קצת אור על ירושלים. 

השתמטות / אורין רוזנר

אהובי לא התייצב למילואים.
חברים שלו הלכו והוא נשאר.
אני שוכבת לצדו במיטה
מתחת לחלון הפתוח,
מקשיבה ללב הפחדן שלו,
מניחה את ראשי על הלב הפחדן שלו
ומנשקת אותו
פעימה־פעימה,
את התוף הקטן שנוקש בחזה:
לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה.
אני מחבקת אותו,
אני עוטפת אותו בגופי,
כמו בדגל, אני מכסה אותו בגופי
כמו בעפר, אני מחבקת אותו ויודעת 
שלא טוב למות, לא טוב למות,
אבל כולם הלכו והוא נשאר,
ואני פוחדת
מכמה שהייתי רוצה שיילך איתם,
שלא ימות, רק שכמעט,
רק שסתם -
כדור רק ילחש ליד אוזנו,
כדור רק ינשק את צווארו,
ירפרף בשפתיו, ידגדג בעופרת,
שבכמעט מותו יצווה לי
את כמעט חיי

נוקטורן / אגי משעול

אם תקום האישה ממיטתה
ותפתח את המקרר,
אפשר יהיה לראות את פניה,
אפשר יהיה לראות את מבטה
בגבינה המביטה חזרה מחוריה,
אך באור הזה החיוור,
רואים שרעבונה פעור
לאור אחר
ולא לכחלחל המרצד
מן הטלוויזיה,
ולא לאדם הבוקע
מן השעון המעורר
או לניאון הירח
המנציץ את נברשת נשמתה.
אור אחר היא צריכה
בלילה הממתין ככורסת עור שחורה
לבולעה

לבי / אורית מיטל

לפעמים כשחוסר האונים גובר עליי
הגבר שלי מגיע ומכין לי שניצל וסלט.
אני אוכלת כאילו זה מגיע לי
כאילו הכל מגיע לי ואליי ונוגע
לי
בי
פותחת פה גדול
ומותר לי להגיד כל מה שאני רוצה
וזה מה שאני אומרת

משוררת שלא תשתתף ב"מטר על מטר" היא שז בעלת הקילומטראז' המרשים, שהתחיל לפני 24 שנים עם הקובץ "ריקוד המשוגעת". כעת היא מוציאה ספר שירים חדש, שנקרא "לצאת ממצרים. ולחזור" (הוצאת כתב), שנע בין האינטימי והלאומי, הפרטי והפוליטי, וקולע בול בכל החזיתות. 

לצאת ממצרים ולחזור אליה / שז

לצאת ממצרים.
ולחזור אליה.
כאילו לא התאווינו כלל לצאת ממנה. מארץ השפחות והעבדים.
לצאת ממצרים ולחזור אליה.
מבלי לדעת שחזרנו אליה.
לקרוא לה ארץ הבחירה. נאמר "ישראל".
ולהיות מאושרים.
לפחות - לנסות.
לחרוט על דגלנו את סמלי החרות, ואז - לנבול.
לנבול מבלי להבין מדוע.
עד שנתעורר