לפני שלוש שנים החליט ההיסטוריון ד"ר שאול ובר (77) לפצח את המיתוס סביב סנש ומצא כי בתודעה הציבורית רב הנסתר על הגלוי. “עבודת הדוקטורט שלי לפני הרבה שנים הייתה על יחס של תנועות הנוער בארץ לגולה ולשואה, והנושא הזה של היחס של ישראל לגולה מאוד משך אותי ונראה לי שהתבקש לכתוב על חנה סנש", הוא מספר. "בנעוריי שרתי את שירי חנה סנש והיא נראתה לי גיבורה אלוהית, ואחרי שכתבתי אי אלו ספרים על נושאים אחרים, חשבתי שהגיע הזמן לעבוד על המיתוס של חנה סנש. העבודה חידשה לי המון עליה: כולם יודעים את הסיפור שלה כגיבורה, צנחנית שנפלה בידי הנאצים והוצאה להורג, אבל כשנכנסתי לעומק הסיפור ומה קרה לה בעיקר מהעלייה לארץ דרך בית הספר החקלאי והשהות שלה בקיבוץ שדות ים – רוב הדברים שגיליתי היו חדשים, ולא רק לי".
הממצאים התגבשו לכדי ספר חדש של ובר שראה אור בימים אלה – “חנה סנש – הכוכב שנפל בטרם עת" (הוצאת כרמל), שמראה לדברי ובר את “חנה האחרת" וחושף כאמור סיפורים ופרטים חדשים על אופייה, אישיותה ועולמה הפנימי. “ברור שהעם צריך מיתוס", אומר ובר. “האפקט של המיתוס מאוד חינוכי כי לאורו העם מחנך את בניו. מבחינה זו חנה סנש הייתה מודל אידיאלי למיתוס, וכמובן שמיתוס בדרך כלל קצת מעוות את המציאות. לרוב מיתוס הוא דבר דו־ממדי, מעין פסל שבני אדם מעריצים ובמידה מסוימת סוגדים לו ומנסים להתעלם מהמציאות המורכבת של האדם עצמו. זה נכון לגבי טרומפלדור ונכון גם לגבי חנה סנש. כשאתה נכנס לתוך המיתוס אתה מנסה לברר את המהות של האדם, ואני יכול להגיד שאצל חנה סנש – מצד אחד היא הייתה אישה ראויה להערצה, אבל מצד שני לא כצעקתה, כלומר היא לא הייתה ז’אן דארק, אלא דמות אנושית שבזמנה היה מאוד נוח לקלוט אותה ולהפוך אותה לגיבורה".
“תמיד חיה על הקצה"
סנש נולדה בבודפשט, הונגריה, לבלה ולקתרינה סנש. אביה, בלה, נפטר כשהיא הייתה בת 6 ואמה גידלה אותה לבד. “היא גדלה בבית בורגני, בית טוב עם אבא שהיה מחזאי מפורסם והעניק לה הרבה משאבים ורוחניות, והאמא טיפחה אותה. זה היה בית מאוד אוהב ומטפח", מספר ובר. “הפעם הראשונה שבה היא התחילה להרגיש אנטישמיות הייתה כשלמדה בבית הספר הנוצרי למחוננים והרגישה שהיא מופלית. היא הייתה דמות מאוד דומיננטית ומקובלת אבל כשהיא הייתה צריכה להיבחר לוועדת הספרות של בית הספר, הסבירו לה בדרך הקשה שהיא לא יכולה להיבחר כי היא יהודייה. זה לאט־לאט עורר בה את התחושות שאין שוויון, ושהיא, כיהודייה, צריכה לחפש את דרכיה, ובהונגריה עצמה החלה אנטישמיות יותר ויותר קשה, אז היא הבינה שהיא צריכה לצאת משם".
“חנה הייתה נערה ואישה יוצאת דופן: מצד אחד אשת רוח מאוד מעמיקה שכותבת שירים, בעלת יכולת בלתי רגילה לפיוט ולכתיבה יוצאת דופן, בייחוד לאור העובדה שהיא השתלטה על העברית בצורה יוצאת מן הכלל. מצד שני היא הייתה מאוד אסרטיבית ועקשנית, וכשהיא החליטה לעשות משהו – היא עשתה אותו עד הסוף ושילמה על כך מחיר. בית הספר החקלאי בנהלל לימד אותה מקצוע חקלאי כמו לולנית, ולאורך הדרך היו לה ספקות אם זה בכלל הכיוון שלה, אבל כיוון שהיא התחילה את זה – היא סיימה את זה בהצטיינות. אחרי כן, בקיבוץ שדות ים שאליו הגיעה לניסיון, היא החליטה להיות סוציאליסטית וקיבוצניקית טובה, ולמרות שהחיים אכזבו אותה, היא הבינה שאם היא התחילה את המשימה – היא תסיים אותה עד הסוף. היא תמיד חיה על הקצה ונטתה למצבי קיצון, כולל הסוף שלה, היציאה למשימה האחרונה בחייה בידיעה שזו כמעט התאבדות – והיא הלכה עם זה עד הסוף".
בשנת 1939, לנוכח האנטישמיות הגוברת בהונגריה, עלתה סנש לארץ ישראל. היא למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל, ובהמשך הצטרפה לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים. בתקופה זו אף הדריכה בקן של הנוער העובד והלומד בקריית חיים. לדברי ובר, השהות בישראל שינתה לחלוטין את אופייה ואישיותה: “היא למדה בישראל את עצמה. היא למדה בעצמה איך להתמודד עם קשיים שהיא לא צפתה אותם מראש. כלומר בהתחלה, כשהיא הגיעה לארץ, היא הייתה די פתוחה וחביבה, אבל לאט־לאט היא התקשתה והתקשחה מבחינה אידיאולוגית והבינה בעצמה שהיא משהו אחר, שהיא לא בדיוק הנערה הפתוחה בת ה־17 שהגיעה לארץ מהונגריה אלא היא הפכה לבעלת קשיחות אידיאולוגית וכל התקופה שלה בקיבוץ הייתה מאוד בעייתית. היא ניסתה להגשים את הקיבוציות במלוא יכולתה, אבל ראתה שמסביב הדברים נראים אחרת. היא התמודדה בדרכה שלה עם כל התסכולים והבעיות שלה".
“היה את וייס יוסף שעל מכתבי האהבה שכתב לה נכתב הספר ‘מפליג חלום’ מאת יוסף צור. הוא היה מבוגר ממנה בשלוש שנים, אך בסוף גם זה לא הסתדר. היה לה גם רומן די רציני עם ליוש פרידמן, שהיה איש יחסית עשיר ומאוחר יותר היה בעל בית חרושת לתנורים. היה ביניהם רומן שנגמר גם הוא בהבנתה שזה לא זה".
בשנת 1943 התנדבה סנש לצבא הבריטי והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. שם אימצה את שם הצופן “הגר". בספרו החדש חושף ובר לראשונה קוריוז משעשע השופך אור על אופייה של סנש: “יש סיפור מצחיק על כך שבינואר 1944, כשהיא וחבריה רצו להגיע למחנה אימונים בקהיר, היא החליטה שהיא נוהגת לשם ברכב על אף שהיא לא נהגה לפני כן מעולם ולא היה לה מושג בנהיגה. כשהם נסעו, כל פעם כשבא רכב ממול, כל אלה שישבו באוטו התכווצו לראות מה יקרה כי היא לא ידעה לשלוט בהגה, אבל בסופו של דבר הם הגיעו לקהיר. הסיפור הזה מראה על העקשנות שלה ועל הנכונות שלה להתחיל דברים שהיא לא הכירה, ומראה הרבה על האופי של חנה".
ב־15 במרץ 1944 צנחו סנש, ראובן דפני, יונה רוזן ואבא ברדיצ’ב ביוגוסלביה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944 חצתה סנש את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא בבודפשט, עיר הולדתה, שם נחקרה בעינויים והועמדה לדין בבית דין צבאי הונגרי באשמת ריגול ובגידה במולדת, אך עוד קודם שהסתיים משפטה הוצאה להורג ב־7 בנובמבר 1944. “נראה כאילו הסוף שלה הוזמן מראש", אומר ובר. “נגד כל רצון חבריה ונגד כל הפרטיזנים שניסו להניא אותה מלחצות את הגבול להונגריה, היא החליטה לעשות זאת במצב שלא היה לו שום סיכוי, אבל אני חושב שהיא לא הבינה כמה זה היה חסר סיכוי. היא הייתה חדורת מטרה ולא ראתה מימינה ומסביבה. הנושא של להציל את עמה, שכבר היה מזמן לא רלוונטי, המשיך להציק לה, והיא החליטה ללכת לאן שהיא הלכה מתוך ידיעה ברורה, וזה די שקוף, שזה יהיה הסוף שלה, ואכן זה היה סופה".
התרעות פיקוד העורף