ענת לויט, “על בהונות הנפש", טוטם, 147 עמ'
באצבע אחת הקלידה ענת לויט מסמך חשוב שיוכל לעזור להרבה גברים ונשים באשר הם, אבל לפני הכל זו גם מגילת העצמאות הפרטית שלה, כאדם שלידתו כמעט הייתה מותו, ושנגזרו עליו חיים של סבל מתמשך ומיותר בגלל ניכור הורי, סטיגמות חברתיות ואמונה עמוקה ומייסרת של לויט בהיותה פגומה.
ההקלדה באצבע אחת, כמו גם חוסר היכולת לנגן בפסנתר את המוזיקה הקלאסית שעליה גדלה, נובעים ממערך של מגבלות וליקויים גופניים שנכפו על לויט - סופרת, משוררת ועורכת ותיקה ורבת־הישגים - בעקבות לידת המלקחיים שבה הגיחה לעולם, לאחר שנחנקה מחבל הטבור ואספקת החמצן למוחה העוברי כמעט פסקה.
זו הייתה אשמתה של מיילדת שלא שעתה בזמן לזעקות היולדת, והיא לא נענשה על כך מעולם. מי שכן נענשה הייתה הנולדת. קשיי ההליכה שלה ולקויות מוטוריות נוספות שמקורן בשיתוק מוחין שכלל לא ידעה עליו עד שביקשה להתגייס לצה"ל, גררו יחס בעייתי מצד הסביבה ובעיקר בבית פנימה, מכיוונו של אביה, שהילך עליה אימים, העליב אותה, גער בה וגרם לילדה המקולקלת, כהגדרתה (שבאה מן הסתם בעקבות הגדרתו), להרגיש בושה ואשמה מצמיתות, שהכבידו עליה נפשית רוב חייה, כתוספת ארורה למצוקותיה הפיזיות. שנים רבות, רבות מדי, לויט הלכה, כשם הספר, על בהונות הנפש. כך היא מתארת את הדיאלוג המוקדם עם אביה: “שיעורי ההליכה לוו לא פעם בצעקות זועמות, במילות גנאי שנחרתו בי מאז, ובמידה רבה קיבעו בי את הכורח התמידי להסתיר את הקושי למלא כראוי את פעולת הגוף הבסיסית - לצעוד".
בילדותה המוקדמת אהבה לויט לשיר את שירה של בלהה יפה (לחן: עממי), “בובה ימימה". “אני בובה ושמי ימימה־מה / פרועה אני שנה תמימה־מה / כולם אומרים לי כי אני יפה / רק רגליי הן עקומות נורא. / וכשיצאנו לטיול יול יול / לפרדס וגם ללול לול לול / כולם אמרו: ימימה כה יפה / רק רגליה עקומות נורא. / איני רוצה שילעגו גו גו / לכשאגדל כולם יאמרו רו רו / ימימה היא בובה כה יפה / רק רגליה עקומות נורא". נבואת ה"ילעגו גו גו", שגולמה בלי דעת בשיר הילדים האהוב עליה, כותבת לויט, “התגשמה רוב שנותיי מאז גם במועדים ובמעמדים שבהם איש בעצם לא לעג לי מחוץ לדמיוני".
לויט מגלה באומץ שבמשך שנים היא עצמה הסתייגה מ"נכים", הפלתה אותם לרעה ולו במחשבתה ואפילו חשה כלפיהם דחייה. הפחד הגדול ביותר שלה היה להיחשב רשמית כנכה; היא חששה מלעג הילדים הבריאים (עד היום אגב מצחיק אותה שמאחלים לה “תהיי בריאה", כי “בריאה מעולם לא הייתי וגם כנראה לא אהיה") ואפילו ניתקה קשר עם חברה קרובה שצלעה ונעזרה בקביים מכיוון שלקתה בפוליו, מחשש שמעמדה החברתי הרעוע ממילא יתערער עוד יותר. וכשבגרה, עשתה כל שביכולתה כדי להכחיש ולהסתיר גם ממנה עצמה את צליעתה, והדבר האחרון שעלה בדעתה היה לבקש זכויות מיוחדות בגין בעיותיה הגופניות. העיקר להיות “כמו כולם". ומכאן בא גם הדחף הנואש והבלתי נלאה לרַצות את הוריה, את בנותיה, את חבריה ומעסיקיה ואת כל מי שחולף בחייה ולו לרגע.
גם במישור הרומנטי, לויט חיפשה תמיד דמויות אב “מאיינות" ורק גברים יפי מראה וחסוני גוף, שהתברר כי לרובם אין את “נדיבות הלב" הדרושה כדי לאהוב אישה נכה (וזו כמובן הנכות שלהם). חלקם אפילו האשימו אותה בהונאה ובמרמה כשלא דיווחה להם מראש על צליעתה (הלא תמיד מורגשת). על אחד מהם היא אומרת: “לא העזתי להתריס כנגדו שהוא עצמו לא הסגיר לפני אותו מפגש שהוא קטן קומה - כמעט ננס. גם לא התרעמתי עליו בקול ברור על שראה בצליעתי מידע חובה בתעודת הזהות שלי כאדם, כאישה שאיכותה אינה מצומצמת רק לרגלה השמאלית". הספר הזה נועד, היא מגלה, גם כדי ללמד אותה, עוד לפני שילמד אותנו, “שיעור חשוב מאין כמוהו בתפיסה אנושית בריאה. הבל החן ושקר היופי! כולנו נעזוב את העולם הזה עירומים ממחלצות הגוף, ונשאיר אחרינו רק את עקבות נשמותינו על כל אשר יצרו בעבורנו ובעבור אחרים".
הקלישאה הניו־אייג'ית לכאורה של “להקשיב לגוף" היא זו שחוללה את המהפך החיובי, הכמעט נסי בחייה של לויט, במופעה הכי בלתי־קלישאי. רק ברגע שהגוף שלה אותת לה שאינו יכול עוד עם העמדת הפנים למטרות נראוּת, עם הטיפוס המפרך במדרגות לקומה הרביעית בביתה־מבצרה, עם קשיי ההתניידות שמיום ליום נעשה קשה יותר להתגבר עליהם, הסכימה לויט להיעתר להפצרותיו ולא לבטל אותו בזלזול מחמת נחיתותו לעומת הרוח והנפש. האמרה של פיתגורס, “נפש בריאה חשובה מגוף בריא", היא המוטו שפותח את הספר.
היא הכירה בכך שאיש לא יעשה זאת בשבילה או במקומה (הזולת, מתברר, מצטיין רק בחלוקת עצות סרק מהשרוול), והקימה חדר מלחמה שלם בקרב על עתידה. לראשונה בחייה התחילה לבקש וגם לדרוש זכויות יסוד שמגיעות לה מתוקף נכותה, להיאבק מול הרשויות על פריטים יקרים שבשום אופן אינם מותרות, כמו כיסא גלגלים ממונע, מעלון מיוחד שיעלה ויוריד אותה ארבע קומות בביתה, וגם מקום חנייה מתחת לבית - הטבה שקיבלה אחרי ששטחה את סיפורה (בתוספת בכי לא מתוכנן) בפני ראש העיר (שאינו מוזכר בשמו), כשישב במקרה בבית קפה - ראו זה פלא - מתחת לביתה, ושמצדו העביר את הכדור אל סגנית ראש העיר. לויט, שבנתה את עצמה ולעצמה ישות עצמאית נוספת, של “יועצת אסטרטגית", רקמה את המהלך שהוביל לתוצאה הרצויה.
היא גילתה בתוכה נחישות ותעצומות נפש שלא העזה לחלום על קיומן, והתחילה לכבוש יעד אחר יעד בדרך אל השלווה נטולת הדאגות והחרדות, שלא ידעה שתיתכן בכלל בגלגול הזה. היא אפילו נלחמה על הבית עצמו, הבית שטוף האור שחיה בו 35 שנה ושהגרוש שלה ואבי בנותיה ביקש לקחת ממנה כשתבע את חציו החוקי בו (אף על פי שהבית נרכש בעיקר בכספי אביה שלה), ובזכות קצבת הנכות שלה - שכאמור הושגה באיחור של עשורים רבים - הצליחה לקבל משכנתה גדולה ולהסיר מעליה את איום העזיבה.
הספר כולו שטוף אור כמו הבית, ולויט נשמעת המומה מהגילוי שנכותה היא זו שאחראית לדברים הטובים ביותר שקרו לה בדיעבד, ולתיקון המאוחר של עוולות העבר וההנאה מכל הדברים שנגזלו ממנה (ושהיא גזלה מעצמה) עד אז.
המשורר רוני סומק עיצב במפתיע את עטיפת הספר, שבה משורבטות בכתב יד המילים הבאות על דיוקנה המצולם של המחברת. “שלוש פעמים התחלתי את חיי כמי שהליכתה אינה יציבה, איתנה, קלת צעד. אבל רק בתחילת החיים החדשים שלי, בפעם השלישית, הורם המסך מעל ההכרה, לפיה חסרה לי היכולת המולדת לתפעל את שתי רגליי כאחד האדם, ללא פחד שמא אמעד". מסעה של לויט מעורר השראה בכל רמה ובכל רמ"ח איבריו השבירים. אפשר לקוות שיניע לפעולה יעילה את כל מי שיזדקק לכך, ושאכן ילמד את כל השאר כמה שיעורים הכרחיים בקיום אנושי בריא ומלא חמלה.