הסופרת שלא הפסיקה לשכלל וללטש את ז'אנר הסיפור הקצר הייתה אהודה מאוד. מעין אתגר קרת המקומי. המשוררת והסופרת ציפי שחרור סופדת לה: "הסופרת הקנדית אליס מונרו, זוכת פרס נובל (2013) הלכה לעולמה ‏בימים אלה והותירה אחריה נכסי צאן ברזל לעולם הספרות העולמי, ‏ובעיקר לז'אנר הסיפור הקצר הניחן בעומק חוכמה ודיוק. ז'אנר שנזנח ‏משך שנים רבות לטובת רומנים עבי כרס עיי מולים וקוראים.

יום העצמאות של רבל ווילסון - הקומיקאית המצליחה סוגרת חשבונות עם הוליווד בממואר חדש
איש הסתרים של דוד בן גוריון: פרק מהספר "המסע הסודי של ראובן זסלני"

אך ‏זכייתה בפרס נובל העלה על נס את חשיבותו של הז'אנר כשסיפוריה ‏שבו אל התודעה, בעיקר בשל זכייתה בפרס נובל, אף שספריה זיכו ‏אותה בעשרות פרסים חשובים וביניהם פרס בוקר.‏

יש אומרים שאחת הסיבות לבחירה בה כזוכת פרס נובל הינו בשל ‏הרצון להשיב לסיפור הקצר את התהילה.זאת מלבד היותה סופרת ‏מחוננת בכישרון יוצא דופן שבסיפוריה היא חוקרת מורכבויות אנושיות ‏ובסגנון לא מסובך היא חושפת את עמימות החיים, כשהיא מחברת ‏באופן טבעי בין הפנטסטי לרגיל. ויוצרת איחוד אמפתי בין הקוראים ‏ועל כן גם הקוראים וגם המבקרים נמשכים לכתיבתה בזכות ‏האמיתיות שלה, בתחושה של להיות עצמה, של היות בן אדם.‏

‏סיפוריה של מונרו תוארו כמהפכה בארכיטקטורה של הסיפור  הקצר ‏ונטיעתו לנוע קדימה ואחורה בזמן כשהיא מפגינה וירטואוזיות בלתי ‏ניתנת לערעור. מונרו עטורת פרסים ונובל, הותירה אחריה ספרים ‏נפלאים, ביניהם: ריקוד הצללים המאושרים, משהו שהתכוונתי לומר, חיי בנות ונשים, חיים יקרים ועוד.‏

מונרו נמנעה מלכתוב רומנים, ז'אנר מחייב לדעתה. אני יכולה ‏להזדהות עם דעתה, כמשוררת וככותבת וחובבת הסיפור הקצר, ואף ‏מעבר להיותו הרומן מחייב. הסיפור הקצר הוא מבחינתי כמשוררת, ‏הקרוב  ביותר לשירה ואומנותה, גם אם לא יהיה מפוייט ובתוך יחידות ‏זמן.

תנועתו של הסיפור הקצר כמו השירה בפנייתו פנימה כבכל ‏ז'אנר אמנם, אך בוויתור על מרחבים ויריעות ארוכים  הנוגסים לעיתים בעומק העלילה. ועל כן נשבתי בקסם הז'אנר, כאמור ככותבת ‏וכקוראת, ואף שבין יתר פרסומי כתבתי רומן (קליפסו רמלה, הוצאת ‏פרדס),עדיין אני רואה עצמי כמשוררת וסופרת הסיפור הקצר (הריקוד ‏האחרון ונשמות תאומות ס. מעריב).‏

חשוב לציין כי יצירותיה של אליס מונרו נחשבות לאוצר לאומי בקנדה, ‏גם משום שהן ממוקדות בקנדה הכפרית, אך מנקודת מבט של ‏נשיות.‏ הסופרת הקנדית מרגרט אטווד (יומנה של שפחה) שהייתה בין ‏המועמדות לנובל אותה שנה, התייחסה למונרו כחלוצה לנשים ‏ולקנדה.

ועם זאת כוחם של סיפוריה של מונרו בהיותם מקומיים המתרחשים בעיקר ברחבי קנדה, ואף על פי הצליחו לכבוש קוראים ‏רבים ברחבי העולם.  סיפורים הניחנים  בעומק, חוכמה ודיוק על כל ‏מורכבויותיו, ואשר החיו  את העניין המחודש בז'אנר הנהדר הזה וזיכו ‏אותה בפרס נובל לספרות על היותה: "אמנית הסיפור הקצר המודרני‎"‎.