זה אמור היה להיות יום הולדת 70 עגול ושמח במיוחד. חיים באר, האיש החתום בין היתר על ״עת הזמיר", ״חבלים", ״נוצות״, ״לפני המקום״, ״חלומותיהם החדשים" וזכה בפרסים נכבדים, התבשר על ידי מכריו באוניברסיטת בן גוריון, שם הרצה עד לפרישתו, על הגשת מועמדותו לפרס ישראל בתחום הספרות. כמקובל, ביקשו את הסכמתו. באר הסכים.

במקום העדנה שבמחשבה על עוד זכייה אפשרית, באר נהנה מקרני שמש מלטפות באילת. שם, בעיר הדרומית, הדברים אינם משתנים. עולם כמנהגו נוהג. ״להגיד לך שהייתי עסוק בזה? לא. זה באמת רגע משמח, לקבל את תודת האומה ולזכות בהכרה על מה שעשית ומה שאתה עושה״, הוא אומר.

את המתיקות החליף מהר מאוד טעם של קלקול. חמיצותו של פרס ישראל לשנת 2015, כפי הנראה, תישאר זמן רב וספק אם אי פעם תעזוב. זאת בעקבות הסערה שהתעוררה לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו החליט על פסילת שלושה מהשופטים בוועדת הפרס. בעקבות ההודעה שופטים נוספים הודיעו שהם אינם מעוניינים לקחת חלק בבחירה וגם מועמדים לפרס הודיעו על ביטול מועמדותם. ״ברגע שקראתי בעיתון על פרשת השופטים, נחרדתי״, אומר באר. ״ראש ההמשלה הגדיל לעשות ואמר שמלכתחילה כל הפרס לא נראה לו ומאליו הפרס הוא חבר מביא חבר. הוא בכלל חי היום בתודעה שהוא שליט יחיד. הוא הטיל רפש בכל מי שהיה קשור בפרס ישראל בעבר, אנשים מיוחדים ומופלאים מתחום הספרות. תראי מי היה שם: אלתרמן, עגנון, שלונסקי, אורי צבי גרינברג, מגדולי המשוררים העבריים עם דעות שלא היו נוחות לי. אמיל חביבי שלא היה מחובבי ציון. גדולי החוקרים והיוצרים. נכון, היו פה ושם טעויות, אבל עכשיו לבוא ולהסיט את הדיון ולהגיד שכל אלה היו מנוולים? באותו רגע החלטתי שאני לא רואה את עצמי, בשום מקרה, עומד על הבמה הזאת, גם ברמה התיאורטית״.

מאז הספיק ראש הממשלה לחזור בו מהפסילה, זאת בעקבות חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. כך או כך, הסערה טרם שככה, ובאר לא חוזר בו מהסירוב לקבל את הפרס במקרה שהיה מוכרז כזוכה.

״אין לי כוח״, אומר באר. ״נתניהו לא חזר בתשובה. מה שהוא עשה זה טוטאל לוס, בלשון הנהגים. הוא מפחד מבג״ץ, זו האמת. המסקנה שלי היא שהשנה לא צריכים לחלק פרס ישראל בספרות. לרדת מכל העניין הזה. שיהיה דגל שחור תלוי. שיהיה חלל, שיהיה חור. איבדתי כל תשוקה לרצות לקבל איזושהי הערכה מהגופים האלה. אם המצב יימשך כמו היום, אני לא במשחק. אני בחוץ״.

לרגע אחד, לשיחה הטעונה מבליח חיוך. ״יש בדיחה על אדם מגמגם שבא לוועדת הקבלה של קריינים בקול יש־ ראל״, הוא מספר. ״שואלים אותו מה הוא רוצה והוא עונה: ׳בבבבאתי לללללהגיד לככככם שלא תקחו אותי בחחחחחשבון׳. אמרתי שאשמח לקבל ואני חוזר בי. אני לא מאלה שמעליבים אנשים ולכן הודעתי מראש. אני מוציא את עצמי כדי להקל עליכם. תעשו מה שאתם רוצים״.

ובכך אתה נותן יד לקלונם.
״אני אדם טוב וחיובי במובן הציני של המילה. שיעשו מה שהם רוצים. שי־ זהמו את הפרס עוד יותר. כמה שיותר, יותר טוב. שנתניהו ייתן אותו לחתול שלו מצדי״.

 "אני אדם טוב וחיובי במובן הציוני של המילה. שיזהמו את הפרס עוד יותר. כמה שיותר יותר טוב". באר. צילום: אריק סולטן
 
משל המסעדה
 
באר, שזכה להכרה מצד הקוראים, כיהן כשופט בוועדות פרס וזכה בפרסים רבים, בהם שני פרסי ראש הממשלה - האחד ליצירה עברית והשני ללשון העברית, פרס ברנר, פרס ברנשטיין ופרס ביאליק. בדרך, למד אי אלו שיעורים.
 
״יש הבדל בין המסעדה למטבח", הוא אומר. ״במסעדת יוקרה אנחנו יושבים ואוכלים עם מפות וכלי כסף והמטבח הוא המטבח. יש בישולים, וברוב המקרים הזוכים בפרס הם מועמדים של קונצנזוס. הרבה פעמים בוועדות אני בא עם המו־ עמד שלי, השופט השני בא עם המוע־ מד שלו, אנחנו לא מסכימים על המועמד שלי ושלו ומוצאים מועמד שלישי. אני מכיר את המערכות האלו, הן כמו החיים. הן מורכבות״.

נישאר במטבח. נדמה שהתבשיל הקדיח. באמת אי אפשר בלי לערבב פוליטיקה ותרבות?
״הכל עניין של מינונים. נניח שהוא היה מגוון או מוסיף צבע אחר לוועדת השופטים, הרי עשו את זה כבר בעבר. החיים הם פוליטיים ותמיד יש גוונים פוליטיים בתוך הדברים, אבל יש נראות מכובדת, שכולם מחבקים אותה ונוקטים בזהירות בעניינה. בתי, שהיא היסטוריונית, מכירה את הדברים היטב. היא אמרה: במסעדות פאר מכובדות, אם לחמנייה נופלת על הרצפה במטבח, הטבח או נער הטבחים מרים את הלחמנייה, משפשף אותה בכנף סינורו ומניח אותה על הצלחת, מגישים אותה לסועד שלא יודע שזה נפל. אבל אם זה נופל באולם המסעדה, המלצר מסמיק, מרים את זה ומיד הולך וזורק את זה לפח. משום שלא יעלה על הדעת שבאולם המסעדה לחם שנפל על הארץ ייאכל״.

אתה מדבר על צביעות.
״נכון. יש מידה מסוימת של נראות וצביעות, וצביעות היא חלק מתרבות. פה באולם המסעדה לקחו את הלחמנייה שנפלה והתלכלכה, שמו אותה על הצלחת והגישו אותה על השולחן. זה החידוש. זה לב לבם של האירועים״.

ואם נצא מתחום המשל?
״אפשר לקחת דוגמאות מפרסי ישראל בעבר ולראות שהיו כל מיני עניינים. למשל, נתנו פרס ישראל לרחל כצנלסון שזר שהייתה אשתו של זלמן שזר. היו כמה בחירות מוזרות. נתנו לישעיהו אברך את פרס הפובליציסט בעיתונות והיום הוא נשכח, על אף שמפא״יניקים חשבו שהוא פובליציסט חשוב. יש מעידות, אבל בואי נגיד שבכל פרס, גם בפרס נובל שאת בודקת לאורך השנים, יש סופרים שנשכחו מלב, את מרימה גבה ולא יודעת מיהם״.

למה לדעתך הוא עשה את זה?
״יתכן שמתוך שיקול פוליטי, כדי לכבוש את לבם של בוחריו, כמו שהסיתו בעבר נגד הקיבוצים על זה שיש להם בריכות שחייה. זו טכניקה של הסתה. לקחת אדם כמו פרופ׳ אריאל הירשפלד, חוקר חשוב ומעניין ששירת במילואים שנים רבות כחובש, אח שכול, ולפסול אותו כאדם לא ראוי כדי ליצור אצל ההמון שלו תחושה שהנה, הוא גבר. הנה, הוא דפק את הכושי מוושינגטון די.סי ודפק את השמאלנים האשכנזים עם העיגולדים. הוא בונה את עצמו על גב פרס ישראל. האפשרות השנייה, שלא עומדת בסתירה, היא שיש לו בוז עמוק מאוד כלפי כל מדעי הרוח והאוניברסיטה בישראל, כלפי כל האליטה המשכילה, על רקע העניין של אביו, שהיה היסטוריון חשוב, עורך האנציקלופדיה העברית לתקופה מסוימת ולא קיבל את פרס ישראל, על אף שהגישו אותו פעמים אחדות. הוא שורף את המועדון. הוא מבין מה יכולים להגיד על אביו, שיש על שמו מחלף בכביש 443. אגב, לא ראיתי שיש על שמם של היסטוריונים חשובים מחלפים. אין מחלף יעקב כ״ץ ואין מחלף טלמון והוא מבין שאת זה כבר אי אפשר לתת לאביו. אולי לכן הוא אומר - אם לאבי לא היה, לאף אחד לא יהיה״.

מאוזן ושקוף

״הרכב הוועדה שבוחרת את הזוכים בפרס ישראל חייב להיות מאוזן ולשקף נאמנה את מגוון הזרמים, העמדות והרבדים המרכיבים את החברה הישראלית״, כתב נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו בשבוע שעבר. ״ואולם במשך השנים מונו לוועדה הבוחרת יותר ויותר גורמים קיצוניים בעמדותיהם, ובהם גורמים אנטי ציוניים - למשל כאלה התומכים בסרבנות לשרת בצה״ל - ופחות מדי נציגים אותנטיים של חלקים נרחבים אחרים בעם. לעתים קרובות מדי, נדמה היה שחברי הוועדה הקיצוניים מחלקים את הפרסים לחבריהם, בשיטת חבר מביא חבר. מי שלא מזוהה עם הקו שלהם, מי שלא שייך לקליקה שלהם, התקשה מאוד להשתלב בוועדת הפרס או לקבל את הפרס. מצב זה, שבו קבוצה קטנה וסגורה בעלת עמדות קיצוניות מעבירה את המקל מיד ליד ושומרת על השליטה בבחירת מקב־ לי פרס ישראל, חייב להשתנות. כי פרס ישראל הוא של כל עם ישראל״.

יכול להיות שיש משהו בדבריו?
״אני מאוד מבקש ממר נתניהו וחבורתו שיקבעו רשימה של עשרה־עשרים יוצרים שלהם, שהם מקופחים ולא קיבלו פרס ישראל. בבקשה. אני רוצה לראות מי הם. אנחנו, תנועת העבודה לדורותיה, יצרנו אורגנים שלמים כדי לאפשר צמיחת יוצרים. היו עיתונים וכתבי עת שקיבלו כסף מתנועת העבודה ואת ברכתה כמו ׳מולד׳ ו׳אורלוגין׳. שימי לב, הוצאות הספרים שהוציאו את גדולי הסופרים העבריים היו של תנועת הפועלים - עם עובד, הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים. איזו הוצאת ספרים הקימה תנועת החרות? היה לה בכלל עניין בספרים? הם טיפחו עיתונות ספרותית? הספרות צמחה במגרשים אחרים, ורק בדור האחרון החלו לקום ולפעול הוצאות ספרים פרטיות גדולות, אבל לא באוריינטציה חרותניקית אלא של ציונים כלליים. אני רוצה לדעת את מי קיפחו״.

אולי זה העניין? ה׳׳שלהם׳׳ ו׳׳שלנו׳׳. זה אמור להיות קונצנזוס.
״לאה גולדברג טובה לא בגלל שהיא אישה אלא כי היא יוצרת חשובה מאוד. א.ב יהושע חשוב לא כי הוא ספרדי אלא כי הוא יוצר גדול. כך גדלתי, כך בחרתי את תלמידי. המציאות הזאת לא מתאימה לי. אני יכול לחיות גם בלי זה. מצדי, שיבטלו את פרס ישראל לספרות. יש פרס לספרות תורנית ואני לא מקבל אותו. מקבלים את זה רבנים, נכון? אז אני בא ושואל למה לא נותנים לי? לא. יש פרס ישראל למחול. אני בא ואומר למה לא נותנים לי? נותנים למי שעושה. רוצים, תבטלו את הספרות ותגידו שאינה ראויה לפרס. שייתן פרס ישראל לכתיבת מודעות נאצה לברוך מרזל. שייתן פרס ישראל לעיתונות לשלדון אדלסון״.
 
בלשכת ראש הממשלה לא הגיבו לדברים.