אחד מכל ארבעה ילדים עני, כך עלה מדוח של הביטוח הלאומי שפורסם לאחרונה. המספרים מדאיגים ופתרון לא נראה באופק. כדי לנסות ולסייע, ולו במעט, נפתחה לאחרונה בדיזנגוף סנטר בתל אביב תערוכת איורים שנושאת את השם "למען הילדים".

23 יצירות נבחרו מתוך מאות שהוגשו על ידי הציבור הרחב והן נתלו בגלריה לאמנות של הקניון ויוצגו עד אמצע חודש מרץ במטרה להעלות את המודעות למצבם של ילדים נזקקים בישראל.

האיורים נעשו בהשראת שירי ילדים עברים שכולנו גדלנו עליהם: "השפן הקטן״, ״פרפר נחמד״, ״מיכאל״, ״הכבש השישה עשר״ ועוד. הם מוצעים למכירה, וההכנסות מהן יועברו לעמותת ״חסדי נעמי״ - העמותה הגדולה בישראל הפועלת למען נזקקים, בעיקר ילדים ומשפחות.



"דני גיבור"

את הפרויקט יזמו דיזנגוף סנטר, המכללה הישראלית לאנימציה ועמותת חסדי נעמי. ויש גם תחרות, והזוכים ייבחרו על ידי צוות שיפוט מקצועי, הכולל מאיירים, משוררים, אנימטורים, סופרים ומעצבים.

יהודה אטלס

"דני גיבור" (מילים: מרים ילן שטקליס לחן: מקס למפל)

"השיר שעד היום מעלה בעיני דמעות של צער ושל הזדהות הוא 'דני גיבור'. 'פרח נתתי לנורית, קטן ויפה וכחול. תפוח נתתי לנורית, נתתי הכול. נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה לחצר, הלכה לה לשחק עם ילד אחר'".

"בכל אחד מאלפי המפגשים שהיו לי עם ילדים ובוגרים אני מצטט את השיר ומזכיר אותו כיפה, הרגיש והנוגע ביותר שפגשתי בחיי. השיר היחיד שהאמנתי לו כילד, שהרגשתי שהוא מספר לי משהו אמיתי, אבל כואב מאוד על החיים".

"השיר מתאר רגע מאוד קשה בחיי ילד, בחיי אדם בכלל: רגע של דחייה שבו אתה רוצה להתיידד, אולי לאהוב, אבל לא רוצים אותך ומשאירים אותך במצב עלוב ומבויש. אף אחד מאיתנו לא מחוסן נגד הרגע הזה, לא בילדות ולא בבגרות. לעולם לא נוכל להבין ולקבל איך זה שאנחנו אוהבים מישהו והוא לא רוצה אותנו".

"אני הולך בעקבות השיר הזה, שהיווה ומהווה עבורי השראה ומורה דרך בעבודתי. בכתיבתי אני עוסק בבעיות שיש לילד: פעם הוא בלחץ, פעם מתבייש, פעם חוטף מכות, פעם הדודה לא מביאה לו מתנה, פעם הוא זורק לסל כשאבא מסתכל ומפספס, ופעם הילדה שהוא הכי אוהב רוקדת במסיבה עם בנים אחרים. תמיד יש לו בעיה. עם עצמו, עם ההורים, אחים ואחיות, חברים וחברות, בית הספר, מורות. בעיות עם כל העולם".

"למיטב הרגשתי הילדות היא לא כזה גן עדן, כפי שטוענים מבוגרים ששכחו את ילדותם. ילדים הם חדשים בעולם ועל כן נטולי ניסיון, וכל דבר לא נעים שקורה להם נראה להם כסוף העולם. ילדים מקנאים נורא; ילדים לא מבינים מה פשר החלוקה הלא צודקת של עושר ומשאבים בעולם; ילדים חולים המון; ילדים לומדים תוך כדי כאב את נפתולי אופי האדם ואת קשיי החיים".

"ועוד: שליש מילדי הארץ שלנו, כמו בעולם התרבותי כולו, הם ילדי גירושים. ולכל ילד שהוריו נפרדו - ויש כאלה שמנהלים מלחמות על גב ילדיהם - יש חור בלב. כשהאחדות בין אבא לאמא מתפוצצת, מתפוצץ להם משהו מבפנים".

"על כל אלה אני מנסה לכתוב שירים, והנר לרגלי הוא שירה הנצחי, העצוב והכל כך אמיתי של מרים ילן-שטקליס". 

נוגה אלגום


"מי ראה את באני" (מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי)

"אהוד מנור ומתי כספי יצרו שיר מופלא, שפורט באצבעות של ילד קטן על מיתר של דאגה גדולה. שיר כואב ומנחם לכל האוהבים חיות".

"זה שיר שצובט בי בכל פעם שכלבתי האהובה דוהרת לה להרפתקאות סודיות ברחובות גבעתיים, אך בעיקר הוא מחזיר אותי לגיל חמש, אז גרתי עם הורי על הר הכרמל בחיפה והייתי מתהלכת כשעל כתפי רכובים להם בגאון בילי, לילי ווילי - שלושה אוגרים שמנמנים ומתוקים, עם עיני חרוז סקרניות, שפמפם רוטט ומדגדג, ולחיי מרי פופינס שהיו מסוגלות לאגור את כל הצנוברים שבעולם".

"יום אחד בשובי מן הגן גיליתי לחרדתי את הטרריום שלהם מרוסק על הרצפה. הגלגל היה שרוע על צדו, מבחנת המים דיממה טיפות מים אחרונות, פתיתי הנסורת התגוללו לכל עבר, ובילי, לילי ווילי? אמא ניגבה את דמעותי ואמרה שאין מה לדאוג, הם ברחו אל היער".

"אני כבר תיארתי לעצמי כיצד תכננו השלושה את הכול. איך נשענו על דופן הט-רריום ודחפו ביחד, 'היי הופ! היי הופ!', עד שהטרריום התנדנד ונפל על הרצפה, ואז הם קמו וברחו אל היער".


איור של יוליה קוריטני בהשראת השיר "מי ראה את באני"

"לשווא חיפשתי אותם. שעות קראתי להם, אבל זה ממש לא פשוט לענות כשהפה שלך מלא בצנוברים. אז סימנתי להם חצים ממחטי אורנים שיובילו אותם הביתה, ותליתי על העצים ציורים של נחש עם איקס גדול, שידעו להיזהר. שנים חלפו והם לא חזרו, אבל שמחתי בשבילם כי היה לי ברור שבילי ולילי עשו לווילי המוני אחים ואחיות, ושהר הכרמל מוצף בקהילת אוגרי חופש מאושרים".

"רק שלפני כחודש, כשחזרנו מהאזכרה של סבא יעקב, אמי פלטה מן הערת אגב משונה: 'עם אוגרים זה הרבה יותר פשוט', היא אמרה, 'מכניסים לשקית וזורקים לפח'". 

גלית דהן קרליבך


״טוליק״ (מילים: רמה סמסונוב לחן: נפתלי אלטר)

"כמו כל יצירה טובה ואמנותית, מה שקובע את הטון הוא הקצב של המילים והמוזיקה, ובעיקר מה שלא נאמר. אני זוכרת שהרבה לפני שהבנתי את מילות השיר לפתה אותי תחושת עצבות, והרי אם בוחנים את המילים אין שם טרגדיה או סיפור גדול, ובכל זאת המוזיקה והחריזה עושים את שלהם ומעבירים תחושה שלאו דווקא כתובה".

"מילות השיר ׳טוליק׳ התנגנו אצלי בעצב הרבה לפני שידעתי שטוליק הוא תובל גבירצמן, הקצין שנהרג במלחמת שלום הגליל ושרמה סמסונוב כתבה את השיר בהשראת דמותו. בניגוד לשירים אחרים, שהושמעו בסמוך למועדי זיכרון כמו יום העצמאות, יום הזיכרון ויום הכיפורים, את טוליק לא השמיעו, או כך לפחות אני זוכרת".

"בשירי הזיכרון האחרים הדרמה סופרה בפירוט: היו יפי תואר בעלי בלורית והם נקברו מעבר לגדר, ואת מה שלא העבירו המילים, העבירה המנגינה הקודרת. אצל טוליק לא הצלחתי למצוא משהו טרגי מפורש, ובכל זאת משהו בתמונה הזחוחה הזו העציב אותי והעצב היה ממכר. הייתי יכולה לשמוע את השיר אינספור פעמים ולא להתעייף". 


תובל גבירצמן שלזכרו נכתב השיר "טוליק". צילום: אלבום משפחתי

 

מיריק שניר


הקיפוד (מילים: אנדה עמיר, לחן: יצחק לוי)


"את ׳הקיפוד׳ של אנדה עמיר זכיתי לפגוש לראשונה עם מנגינה וללא איור, ואני זוכרת בדיוק איך דמיינתי אותו אז. בילדותי בקיבוץ כפר גלעדי הזדהיתי איתו, ועם השנים גיליתי בו פנים נוספות".

"אף שגדלתי בלינה משותפת הייתה לי ילדות נפלאה ולא הייתי ילדה דחויה, כפי שעלול להשתמע מן הבחירה שלי בשיר. אהבתי מאוד את ההתבודדות ואת האפש־ רות למצוא מקום וזמן לעצמי, מה שלא היה מובן מאליו במשפחה בעלת 14 נפשות ובבית הילדים הקיבוצי".

"מילדות הייתי רגישה לאנשים מיוחדים, שונים ולא מקובלים. התבוננתי בהם, הרהר־ תי בהם ודמיינתי איך אפשר לסייע להם. בהמשך טבעי לכך בחרתי ללמוד ולעסוק בחינוך מיוחד. כאשר אחד מתשעת ילדי נפגע בתאונה והפך לנכה לכל חייו, עם כל המשתמע מכך, חזרתי בגדול אל השיר הזה".

איור של צבי פלדמן בהשראת השיר "הקיפוד"

 

"אנדה עמיר היא ללא ספק אחת ממקורות ההשראה שלי, ולאושרי נהפכה ברבות הימים גם למשפחה, כאשר בני יחל נישא לנינתה טל. ביקשתי מאבא של טל, עופר כרמי, נכדה של אנדה ומי שגדל על ברכיה, להוסיף כמה דברים משלו על השיר וזה מה שהוא אמר לי: ׳סבתי אנדה הייתה חביבתם של המורות והגננות בשנות ה־50־60, ובכל פעם שהוקרא שיר שלה נמלאתי גאווה וניצלתי את רגעי החסד עד תום. ׳הקיפוד׳ פורסם לראשונה ב׳דבר לילדים׳, כחלק מסדרת שירי ילדים נפלאים, בהם ׳תפרו לקוף׳, ׳האנקור׳, ׳הדובון בלע סבון׳ ועוד. מעבר לתמימות, יש בשיר מסר אמיץ שאינו אופייני לאותה תקופה שבה, בהיעדר כלים חינוכיים מתקדמים, מיהרו לתייג את הילד החריג והשונה באופן שיותר משיגן עליו, יגן על החברה מפניו. ברגישותה הרבה אנדה אינה מאלצת אידיאליזציה או נוזפת בחברה, המעדיפה מטבע הדברים ׳אחד משלנו׳. היא מציעה להשלים עם מה שאינו ניתן לשינוי ולהפיק מהמצב את הטוב: אומנם ריקוד בשניים היה עדיף, אבל גם ריקוד סולו הוא ריקוד׳". 

שלומית כהן-אסיף


״פזמון ליקינטון״ (מילים: לאה גולדברג לחן: רבקה גוילי)

"השיר הזה הוא קצת שלי, אפילו שלאה גולדברג כתבה אותו. זו אני שמפזמת את ׳פזמון ליקינטון׳ בעיקר ברגעים של עצב לא ברור. היקינטון הזה מוסר לי דרישת שלום רחוקה משלומית הקטנה, והוא חלק מהגעגוע לילדה שהייתי, שיושבת על כתפי אביה ומאזינה לקולו מפזם את השיר שאהב. ואהבה, כידוע, היא דבר מדבק". 
 

"יש שירים שכותבים את עצמם, ויש שירים שמלאך השירה עוזר להם להיכתב. נדמה לי שהמלאך תולש נוצה מכנפיו, טובל אותה בדיו המכילה איזו כמוסת שימור ורק אז היד זזה על הדף. הלוואי עלי ועל שירי!"

"אני לא יודעת מה הסוד: המילים או הלחן הפנטטוני של רבקה גווילי, ואולי זה הצירוף הנדיר. בראיונות ידעה המלחינה לספר שבמילה יקינטון שמעה צליל סיני וכך נבחר הסולם לשיר".

הספר "פזמון ליקינטון". צילום: באדיבות הוצאת כנרת זמורה ביתן
 

"לפני למעלה משנה, בנסיעה לפגישה ספרותית, צדו אוזני את השיר. ביקשתי מהנהג לעצור לרגע. חנינו בצד הדרך והקשבנו לביצוע הייחודי והקסום של הזמרת ליאורה יצחק, שתרגמה את השיר להודית. חשבתי כמה חבל שלאה גולדברג לא זכתה להקשיב לביצוע המרטיט הזה".

"במרוצת השנים זכה השיר לביצועים רבים, וכל מקהלה שמכבדת את עצמה שרה אותו. לא מכבר נכחתי במופע של אחת המקהלות הטובות בארץ, וחיכיתי כהרגלי לביצוע ׳פזמון ליקינטון׳. חיכיתי, אבל השיר לא בא. בדרך חזרה הביתה פיזמתי לעצמי את השיר שחסר לי: ׳לילה לילה מסתכלת הלבנה, בפרחים אשר הנצו בגינה. בציצי היקינטון בגננו הקטון. לילה לילה מסתכלת הלבנה׳. לא פעם יש לי הרגשה שאני גרה בתוך השיר הזה. זהו שיר הגעגוע שלי".