״דואר ספרותי, איך להיות (או לא להיות) לסופר״, ויסלבה שימבורסקה, מפולנית: רפי וייכרט, אחרית דבר: המתרגם, חרגול ומודן, 166 עמ'

איזה ספר מצחיק! מבין המדריכים לכתיבה ספרותית, ששניים מתוכם הם ספרי מקור ששולחו לחנויות באחרונה, תבלוט בלי פרופורציה הוגנת האסופה שלפנינו, מתוצרת פולין. איזו שנינות! איזו חוכמה! איזו התייחסות קלילה לנושא כבד! ויסלבה שימבורסקה (2012-1923), המשוררת עטורת הנובל (1996), לא כתבה מדריך מסודר למי שהתעורר בבוקר והילת השראה לראשו. היא פשוט הגיבה על שפעת החומר השאפתני שנשלח אליה כשערכה שבועון ספרותי (״חיים ספרותיים״) בין השנים 1990-1951.

כשקראתי את הספר לראשונה לא הפסקתי לצחוק. בפעם השנייה הקריאה לי מתוכו חברה שמתמודדת עם מחלה קשה. ישבנו בחדרה בבית החולים ושאגנו בצחוק. תרועותינו הזעיקו את בעלה של החברה. הוא פתח את הדלת ושאל אם הכל בסדר. הכל היה ממש בסדר באותו רגע במחיצת שימבורסקה. ראוי להוסיף, שאחד ממכתבי הספר פתר לחברתי בעיה יצירתית שהתלבטה בה זמן רב.

המשוררת מגלה בקובץ הצנוע ויקר הערך הזה את פניה הפחות מוכרים. אלה הם פני העורכת הספרותית המתייגעת על הררי דפים גראפומניים, ששולחים אליה סופרים ומשוררים-שבדרך מקצווי פולין. במקום להחזיר את כתב היד בצירוף דף משוכפל המתחיל בסטנדרט הנודע לשמצה ״לצערנו...״, בחרה שימבורסקה לענות לכותבים החרוצים בהנמקות ענייניות, אם גם עוקצניות. המאבק המתיש בהמוני המתיימרים לפרוץ בקריירה ספרותית פעל כאן באופן יצירתי מבריק. אין ספק שבתגובותיה הפיגה העורכת את שיממון ימיה לנוכח הסיפורת הריקה והשירה החובבנית שהיה עליה לקרוא. למארק מורשה כתבה כך: ״יש לנו עיקרון: כל השירים על אביב נדחים אוטומטית. הנושא חדל להתקיים בשירה. בחיים הוא, כמובן, ממשך להתקיים. אבל אלה שני דברים שונים״.

יש לזכור שהעורכת הספרותית באשר היא מתייסרת בכפל מכאובים: היא דואבת את שחיקתה האישית בקריאה לא-מתגמלת, ועם זאת היא מצרה על השאיפה הנכזבת של הכותבים. לכן, אותם מכתבים משועשעים הכילו גם הצעות לתיקון. האירוניה הנהדרת של הכותבת, הנובעת מהתבוננות אלכסונית בשאיפה המודרנית לכתוב סיפור ויהי-מה, מכילה גם חיבת אנוש סלחנית.

אני חשה תשוקה שאינה בת כיבוש לשתף את אוהבי הספרות בקטעים (כל קטע בספר מבקש להיות מצוטט) מתוך הספר משיב הנפש הזה. 

אני מניחה שבקהל יושבים אי-אילו עורכים ספרותיים בעבר ובהווה. שימבורסקה רבת החסד גואלת אותם כאן מבדידות יבשושית. אולי הפעם יחושו לראשונה שהם מחובקים בסולידריות. יפה עשה רפי וייכרט, מתרגם נאמן ובעל טעם משובח, שלא השמיט את כינויי הכותבים ואת שמות עריהם. שימבורסקה לא התכוונה לכך, אבל הקורא הישראלי מתוגמל בתוספת מבדרת למקרא שמות ערים כלודז', פשמישל, זאקופנה.

הנה: ״ה.צ., קרקוב. היעדר כישרון ספרותי אינו חרפה בשום אופן. זה קורה להרבה אנשים חכמים, משכילים, אצילים ואף מוכשרים מאוד בתחומים אחרים. בכותבנו שהטקסט קלוש אין בכוונתנו להעליב איש או ליטול ממנו את אמונתו בטעם החיים (...)״. (39)

״בוז׳נה ו., ו. אין בספרות אהבה גדולה עד כדי כך שתסתדר בלי רקע חברתי ודברים יומיומיים מעין זה (...) לנמענים של ׳הדואר' שלנו יש נטייה להתייחס לאהבה כאל תופעה ש'עומדת בפני עצמה'. הם בטוחים שדי לתת לשני הגיבורים שמות כלשהם ולהכניסם לחדר עם מיטה, וכבר יהיה לנו כל מה שהכרחי לניתוחו של רגש פופולרי. בדיוק בסיפורים כאלה עובר גבול הסבלנות שלנו״. (105)

״המחפש, קודובה. לא, אין לנו ספרי הדרכה לכתיבת סיפורים. כנראה בארצות הברית רואים אור דברים כאלה, אבל בנוגע לאיכותם אנו מרשים לעצמנו לפקפק, וזאת משום שמחבר שבידיו מרשם בדוק להצלחה ספרותית היה משתמש בו בעצמו במקום להתפרנס מכתיבת ספרי הדרכה. ברור? ברור״. (40)





 עטיפות הספרים ״פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה״ ו״יהלום מן הישימון״

מידת פסואה


תקופה ארוכה אני שוהה בין דפי הספר הזה ואיני יודעת להקיף אותו או להכילו. ההגדרה ״ספר״ צרה ממידותיו. הביוגרפיה המדהימה של המשורר והסופר רב הפנים,
 
איש-חידה שקבע ממדי אינסוף להגות, מאתגרת כל קורא שאינו משוגע לדבר.
 
הספר ״פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה״, שכתב ז׳וזה פאולו קוולקנטי (מספרדית: יורם מלצר, רימונים, 674 עמ' + עמודי תמונות) חומק מהגדרה. הוא יצירה מונומנטלית של אוהב משוגע לדבר, שתורגמה בידי אוהב משוגע לדבר לא פחות. הכותב, יליד ברזיל (1948), כיהן כשר המשפטים בארצו. המתרגם, שלזכותו תרגומים מיצירת פסואה ובראשם ״ספר האי-נחת״, חבר אליו בווירטואוזיות של בעלי יכולת יתרה. נמזג כאן תמהיל חד-פעמי שמרכיביו: 1. אישיות החוקר האובססיבי המקדיש את חייו למושא מחקרו; 2. עובדות חייו של היוצר הפורטוגלי; 3. יצירתו המסועפת והרבגונית; 4. מעורבותו האישית של המתרגם. לטעמי, כל התרשמות מנוסחת בקצרה, תחטיא ותחסר. התעלמות לא תיתכן. אני בוחרת לצטט מתוך הספר להבא ומדי פעם, כדי להמחיש מקטעים מן הרקמה הסבוכה.

עמ' 100: ״אין לו חיבה יתרה, ואפילו אפשר לומר שאין לו כל חיבה, ל׳כלבים מייללים ולטלפונים'. אופליה עצמה מספרת: ׳(...) הוא אמר שכשהוא הולך הביתה, בדרכו, הכלבים מייללים, ושמשמעות הדבר היא שיש בו משהו שגורם להם ליילל'. חוסר החיבה הזה הופנה לאחר מכן כלפי מכונות בכלל (...) ׳איני זקוק לכלי רכב ואני מתעב אותם, אינני זקוק לתוצרי המדע ואני סולד מהם - טלפונים, מכשירי טלגרף - שהופכים את החיים לקלים, או תת-התוצרים של הפנטזיה - גרמופונים, מקלטי רדיו. שום דבר מכל זה לא מעניין אותי' (...) ׳כל מוזיקה שהיא, אה, כל מוזיקה שהיא,/ כל עוד היא תיטול מנפשי/ את אי-הוודאות הזאת הרוצה/ כל רוגע בלתי אפשרי שהוא!'״.

אהבה בבגדד

סמי מיכאל מפגיש בספרו ״יהלום מן הישימון״ (כנרת, זמורה-ביתן, 328 עמ') נער יהודי ממשפחה אמידה עם נערה יהודייה משכונת עוני. העיר בגדד מתעוררת לחיים מגוונים בידי סופר שיודע אותה. הוא פורש סיפור התבגרות ברחובות שמגרים את החושים.