"זה קרה ביום השני של שבוע הספר העברי בכיכר מלכי ישראל. את זוכרת אותי, הגברת עם הניילון הכחול?" ("אהבת שבוע הספר", יהונתן גפן)

הנה הוא, שם, מאחורי הדוכן של "רמדור - שלגי", עם משקפיו הגדולים וחיוכו הגדול וגופו הגדול, ואני נמוך, צנום, רק בן שבע, השנה היא 1971, ומעלי, תחת שמי תל אביב הכהים, מנצנצים אורות שבוע הספר העברי. אלפי ספרים. עשרות דוכנים. מוכרים ומבצעים ומוסיקה ודוחק וזיעה של קיץ. אבל אני מחפש רק אותו, מגיש לו את הספר ביד רועדת, בביישנות אין קץ, הוא שואל בחביבות "איך קוראים לך, ילד", וחותם: "לאבישי החמוד, מיגאל מוסינזון". 

את "חסמב"ה במלחמה נגד כנופיית חשב"ז", אותו ספר שחיסלתי תוך יום, כבר איבדתי מזמן. אבל הזיכרונות שלי מאותו שבוע הספר של פעם מהדהדים בי עד עצם היום הזה. אני בטוח שלכולם שמורה פינה חמה בלב לאותה חגיגה ישראלית מחממת לב של עלעול מתמשך בספרים, מפגשים נרגשים עם סופרים, בהייה בעטיפות, נדנוד מצד הילדים, התלבטות קשה מה לקנות, שליפתו המהוססת של פנקס הצ'קים והצעידה חזרה למכונית עם שקיות כבדות וויכוחים אינסופיים איך הוצאנו כל כך הרבה כסף.

 לא רק ספר עברי

"הלכתי אחרייך עד סימן קריאה, אורות היריד ריצדו מעלינו כשארזו לך ויזלטיר ויאיר הורביץ וחוברת, ורק וירג'יניה וולף הפרידה בינינו" ("אהבת שבוע הספר")

"שבוע הספר העברי" נולד בעצם כבר ב-1926, ליתר דיוק ב-1 באפריל, בימי חול המועד פסח, באירוע צנוע בשם "יום הספר העברי", שיזמה המו"לית ברכה פלאי בשדרות רוטשילד בתל אביב. האירוע עורר התרגשות כה רבה בקרב תושבי העיר העברית הראשונה והצעירה, שהייתה אז בת 17 בלבד, עד שעיתון "הארץ" הקדיש לו את מאמר המערכת בעמודו הראשון. העורך, ד"ר משה גליקסון, קבע שם בפאתוס: "הספר הוא צורך חיים הכרחי לעם הספר, חלק עצמי ומהותי של תחייתו הלאומית".  


זוכה לעדנה מחודשת. שבוע הספר בירושלים 2014. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90 

האירוע, שנשא את הסיסמה "למען הספר לא אחשה" ונערך בחסות אגודת הסופרים והספרות, היה נעים וססגוני וזכה להצלחה רבה. הוא נפתח ב-11 בבוקר בנאום של מ"מ ראש העירייה דוד בלוך (רחוב בלוך, כידוע, מוביל כיום לכיכר רבין, היא אותה כיכר מלכי ישראל של שבוע הספר) ונמשך אחר הצהריים בדבריו של אורח הכבוד, ד"ר חיים וייצמן, שישב לו מול נגני הקונצרט באולם הגימנסיה העברית הרצליה. 

האבטומובילים, אותם אוטובוסים של פעם, סבבו בעיר ועליהם כרזות פרסום שהזמינו את תושבי העיר לרכוש ספרים ב-25 אחוז הנחה. תזמורת המשטרה הפליאה לנגן מנגינות עבריות. ואלפים הצטופפו סמוך לדוכני הוצאות "תרבות", "אחיעבר", "למען הספר", ובמיוחד "האמנות", שכונו, בעגה המקומית, "קיוסקים". רבים הסתערו על כתביו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, ואחרים בחרו להצטרף ל"גדוד מגיני השפה", או שהתיישבו להם ליד שולחנות שהוצבו לאורך השדרה. 

"נפגשנו שוב בדביר, רכשת את לאה גולדברג, שקית נייר נפלה על הבטון, ואני ניגשתי אלייך: 'היי, תסלחי לי גברת, נפל לך עגנון'" ("אהבת שבוע הספר")

ב-30 השנים הבאות, לפני וגם אחרי קום המדינה העברית, האירוע היה לעניין קבוע, אך לא שנתי. ב-1959 פעל הסופר והמשורר שלמה טנאי למען הפיכתו לאירוע ארוך יותר, גדול יותר ומשמעותי יותר. בחודש מאי באותה שנה הוזמנו חובבי הספרות ל"שבוע הספר העברי" וכעבור שנתיים, מאז ועד היום, כבר התקבע בתודעה, בין שבועות לחופש הגדול, כשהקיץ המהביל כבר סובב ברחובות.

אמנם, בשבוע הזה נמכרים גם ספרים בשפות זרות, אבל הסופר הישראלי, הספר העברי, השפה שלנו, הם המרכז, אם בעיון, בפרוזה, בשירה, לילדים, למבוגרים בלבד, מאנציקלופדיות רבות כרכים (עוד לא שמעו אז על הויקיפדיה), דרך רומנים למשרתות וספרי טיסה, ועד ספרים אינטראקטיביים לתינוקות בני יומם. 

ב-1992, למחרת יום הבחירות שבסופו הכריז ראש הממשלה הנבחר יצחק רבין "אני אנווט", ניווטתי את הדוכן של הוצאת "סירקיס" ברמת גן. באותו זמן כבר היה שבוע הספר לאירוע כלל ארצי. בכל עיר, ובכל עיירה, בכיכר, או בגן, הוצבו דוכנים, ניטעו רמקולים והמוני אדם ניסו לאתר ספרים במבצע. עבורי, זו הייתה חוויה משעשעת להפליא, כשניסיתי, מצד אחד, לשכנע אימהות לקנות את "איילת מקבלת" (שימו לב למשחק המלים בנושא הופעת המחזור), ומהעבר השני, פטפטתי עם חובבי בישול על ספרו של הבשלן ההונגרי יוסף (טומי) לפיד.

מעברו השני של הדוכן נראה עם ישראל משועמם, או עצבני, או מיוסר, או מבולבל. העיקר שמכרנו עוד כמה סטים של "מהמטבח באהבה", בדיוק כמו במערכון האלמותי של  הגשש החיוור, "שוק הספרים".

עדנה מחודשת

"לא הרגשתי נוח כשראיתי איך את קונה את כל היריד ואני לא. אז ירדתי על איזו הוצאה דתית וקניתי קסוטו וכל כתבי מישהו וחוברת הורוסקופים אדם ומזלו" ("אהבת שבוע הספר")

מאז, נדמה היה שהחגיגה נגמרה. רבין נרצח, לפיד נפטר, כיכר מלכי ישראל שינתה את שמה ויריד הספרים התל אביבי נדד, מטעמי אבטחה, לגני יהושע, ואז חזר אל הכיכר. אך במדינת הטרנדים איבד את טעמו ואת משמעותו, משום שבמקום חנויות ספרים קיבלנו רשתות ענק, שפיתו אותנו, לא שבוע אחד בשנה, אלא על פני חודש תמים, ואחר כך לאורך כל השנה, במבצעים של 4 ספרים במאה או אחד ועוד אחד ועוד אחד, או ב-30 שקל, ואפילו ב-20 בלבד.  

ובכל זאת, השנה, בשל חוק הספרים שפגע אנושות באותם מבצעי הוזלה והעלה את המחירים בצורה דרסטית (מ-30 ל-68 שקלים בממוצע), יש לשבוע הספר העברי עדנה מחודשת. 

ושוב נגיע לכיכר. ושוב נסתובב בין הדוכנים. ונפגוש חברים. ונשתה משהו. ונתרועע עם משוררים. וסופרים. וניקח לעצמנו כמה ספרים טובים לקריאה לפני השינה. ואולי נראה שם גם את יהונתן גפן, כבר מתקרב לשנות ה-70, שיצירתו, "אהבת שבוע הספר העברי", שנכתבה אי שם במחצית שנות ה-70, ליוותה אותנו לאורך כל המאמר הזה.

"פתאום הגיע אחד גבוה, עם שפם, מנפנף את הרמן הסה וצוחק כמו אידיוט. והוא חיבק אותך, והוא נישק אותך, והוא עזר לך עם השקיות. שניכם התרחקתם בצעדים קלילים, לכיוון ספריית הפועלים. ואני נשארתי לבד, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מלא ספרים" ("אהבת שבוע הספר")