"כל עוד ילד רעב לו אחד על ערשו ימרר בבכי/ ויחכה לאביו שיחזור מבקש עבודה - ולשווא/ לא שלמת, עצמאות הוי שלי/ החלום רק בכדי, רק בכדי/ כי נחזור אל יגון האתמול ויומנו יבכה בעצב... רק בחיות בארצו עם עובד, ישר גו, זקוף ראש וחופשי/ בלא נוגש, בלא מוצץ לשדו, בשדה, בסדנה הוא יוצר... עצמאות אז תהיה, עם שגיא/ והטיפו הרים עסיסם וניגש חורש בקוצר".

אולי קשה לתפוס, אבל הטקסט הזה שנכתב על ידי ב. איתן ונושא את השם "לא בכדי", פורסם ב"משמר לילדים" בשלהי חודש אפריל 1952. זה לא היה טקסט חריג בנוף, אלא אחד מיני רבים. בעשור הראשון למדינה הייתה עיתונות הילדים העברית בשיאה ומילאה תפקיד חשוב בעולמם של ילדים רבים. העיתונים הללו הביאו לקוראיהם שירים, סיפורים, רשימות ואיורים של מיטב יוצרי ואמני התקופה, וגם מידע אקטואלי מסדר היום של המדינה הצעירה.
 

הם עסקו גם בסוגיות פוליטיות-אידיאולוגיות והיו במה למאבקים מפלגתיים-מגזריים. באמצעותם המבוגרים התוו את הנתיבים הפוליטיים לילדיהם. ספר חדש, "חבר מנייר - עיתונות ילדים ישראלית בעשור הראשון למדינה" (הוצאת יד יצחק בן צבי ואוניברסיטת בן גוריון), מתמקד בשלושת העיתונים החילוניים המרכזיים: "דבר לילדים" של מפא"י, אז המפלגה השלטת; "משמר לילדים" של מפ"מ, שהייתה בשנות החמישים מפלגת האופוזיציה; ו"הארץ שלנו", שלא עמדה מאחוריו מפלגה אבל עמד מאחוריו עיתון "הארץ", שפנה למגזר האזרחי. והיו כמובן עיתונים נוספים, בהם "הצופה לילדים" של המזרחי, עיתון הילדים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית "מקי", עיתוני ילדים של החוגים החרדיים ועוד, בהם לא עסק המחקר הנוכחי. 
 

בספר חושפת המחברת ד"ר רימה שיכמנטר היבטים של הילדות הישראלית בתקופת עיצובה, ומראה כיצד יצרו עיתוני הילדים קהילה שגבולותיה חרגו אל מעבר לגבולותיו של העיתון. "זו הייתה עיתונות מגויסת לכל דבר, אבל לא לעניין אחד אלא למפלגתיות ולדעות המפלגה שהיוו פלטפורמות שאפשר היה לשבת עליהן בנוחות", היא מסבירה. 
 

הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה בהנחיית פרופ' זהר שביט, ושבמסגרתה עסקה בעיתונות של שנות ה-50. אבל הפרגון הפוליטי לדור הבא היה נכון גם לגבי עיתוני ילדים שראו אור בשנים קודמות. "העיתונים פנו אל הילדים כחיות פוליטיות, מתוך הנחה שילדים מבינים וצריכים לדעת ולהכיר את העולם הפוליטי. בעיתונים האלו בולט החינוך למפלגתיות, ופוליטיות במובן של להיות נאמן לקו אידיאולוגי. העיתונים ראו בילדים יצורים שצריך לחנך אותם בשלב מאוד מוקדם בחיים לעמדות מסוימות. זה כמובן נגזרת של העובדה שהעיתונים היו עיתונים מפלגתיים". 


האם זה נבע מתוך קרדיט גדול לדור הצעיר או מהתפיסה שילדים הם חומר ביד היוצר וצריך לעצבם?

"זה גם וגם. שאלות כמו מה הילדים צריכים לדעת ומה אנחנו כמבוגרים רוצים שימלא את הזמן הפנוי שלהם, על מה הם יחשבו ומה הם יקראו; הם דברים שמשתנים מתקופה לתקופה ותלויים בתפיסות שלנו של מה זה ילדים, איך אנחנו רוצים שהם יראו ואיך אנחנו רוצים שעתידנו יראה דרכם. 
 


ד"ר רימה שיכמנטר

 

"התפיסות של המבוגרים, תלויות נסיבות תרבותיות מסוימות. ברור שבתקופה שתרבות נלחמת על קיומה ותלויה בילדים במובן הזה שהיא בונה עליהם שיפריחו את השממה וינצחו את האויבים - תהיה נטייה לגייס את הילדים. זאת לעומת תרבות שחושבת שמה שחשוב זו הגשמה עצמית. ספרות ילדים היא תמיד מוצר מאוד מגויס. כיום היא פשוט מגויסת לאינדיבידואליזם ולחשיבה ביקורתית. מגויסות פוליטית מפלגתית אנחנו מוצאים מעט מאוד היום בספרות ילדים, משני עברי המתרס הפוליטיים".

אחורה זה גם קדימה

לא כל העיתונים יישרו קו עם העמדה הפוליטית. "הארץ שלנו", שקם בשנת 1951, היה עיתון של המדינה, ולא של ראשית היישוב, ועוד בגיליונו הראשון פורסמה בו הצהרה: 'אני הולך להיות עיתון א-מפלגתי'. "העיתון הכריז שלא יעסוק בפוליטיקה, מתוך אידיאולוגיה שאומרת שאנחנו צריכים לחנך את הילדים לאזרחות אבל לא למפלגתיות", אומרת שיכמנטר "המטרה הייתה ליצור אזרחים אכפתיים, שיודעים דברים ומתעניינים, ואפילו נוקטים בפעולות צדקה כמו איסוף כסף למעברות. וזאת מתוך עמדה אידיאולוגית מוצהרת שמפרידים את הילדים מפוליטיקה. פעם אחר פעם כתב העורך לילדים: 'כל מה שצריך לעניין אתכם זה ללמוד ולהיות ילדים וערים למתרחש, אבל לא בעלי דעות פוליטיות מוצקות'. 
 

"העמדה הזו, שהייתה מקובלת שנים מאוד ארוכות במערכת החינוך ונתפסה כעמדה הנורמלית והשפויה, ניצחה. תראי מה קורה היום למורה שמביע עמדה פוליטית. זו בדיוק העמדה שטבע 'הארץ שלנו' והתקבעה".
 

ומעבר לכך, נדמה שבשונה מהעבר, עיתונות הילדים של היום מורה על ריבוי עמדות.

"בחברה היהודית כולם היו ציונים, אבל נבדלו בעמדותיהם. אחד הדברים שנעשו על ידי דוד בן גוריון למשל, הייתה הממלכתיות. יש לי תחושה שאנחנו חוזרים למצב של חברה מאוד מפולגת, שמייצרת מערכת חינוך אלטרנטיבית. אחת הסיבות להיווצרותן של מערכות חינוך נבדלות היא התחושה אצל חלק מהאנשים, שביה"ס כבר לא מתאים לעמדותיהם האישיות. אני מאמינה שזה יהיה יותר ויותר כך, ובתי הספר ילכו ויקבלו צביון פוליטי". 


שזה בעצם ללכת אחורה.

"אבל אחורה זה גם קדימה. הבסיס המשותף, כלומר ציונות, הוא הרבה פחות חזק מתקופת הישוב. בסוף העשור הראשון למדינה עוד עיתונים הצטרפו לקו של 'הארץ שלנו'. הם נתנו פחות מקום לפוליטיקה ולאקטואליה והקדישו יותר מקום לשמוע דעות של ילדים באמצעות מכתבים וטקסטים של עיתונאים צעירים". 
 

כשהיה בן 12, שלח דן אלמגור, מהיוצרים הפוריים ביותר בארץ, שני סיפורים לתחרות נובלה בלשית של עיתון ילדים בעריכת אליעזר כרמי. על האחד חתם בשם דן, על השני בשם שמואל. בפתק שצירף כתב: "אני מצרף בזה סיפור שלי וכן סיפור של אחי התאום, שמואל". כרמי שיגר בחזרה את התגובה הבאה: "שמואל היקר, סיפורך נמצא ראוי להיכלל בין עשר הנובלות הבלשיות הטובות ביותר שקיבלנו. ניכר שיש לך כישרון כתיבה. אנא מסור לאחיך דן שהסיפור שלו אינו טוב מספיק, ומוטב שיחפש לו עיסוקים מסוג אחר".
 

"פעם זו הייתה הבמה הראשית, אם לא היחידה, של ילדים להשמיע את קולם פומבי. גם כשהעיתון פוליטי, הוא לא ממלא צורך אחד. יש לו המון פונקציות, במיוחד כשאין מישהו אחר שממלא את הפונקציות האלה", אומרת שיכמנטר, מרצה באוניברסיטה הפתוחה, ובתוכנית לתואר השני במחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים.

טקסטים מכוננים 

"העיתונים מהעבר הם כמו האינטרנט של היום: מציעים קשר חברתי עם ילדים אחרים, מספקים מידע, מציעים סיפורים בהמשכים וקומיקס. הכל בכפיפה אחת. לכן הם כל כך הצליחו. העיתונות הזאת מתארת חוויה משותפת לכמה דורות בתקופות מאוד ארוכות". 


מתי הפסיקה ספרות הילדים המגויסת, כפי שבאה לידי ביטוי בעיתוני הילדים, להיחשב יפה ומדוע? 

"ספרות מגויסת אינה בהכרח ספרות לא טובה. יש ספרות מגויסת מקסימה לפעמים, הרבה יותר טובה ממה שמוגדר כלא מגויס. לעומת זאת, יש ספרות, גם בארץ ובמקומות אידיאולוגים כמו ברית המועצות לשעבר, שכולה זועקת רעיונות מסוימים והיא פשוט מעולה".
 

מבין הטקסטים שפורסמו בעיתוני הילדים, היו שהפכו לטקסטים מכוננים או בלתי נשכחים. "חסמב"ה, שיצא בסוף שנות הארבעים, התחיל ב'משמר לילדים' ועבר ל'דבר לילדים'", מסבירה שיכמנטר. "היצירות המרכזיות של שנות החמישים גם מתפרסמות מעל עיתוני הילדים. הדוגמאות המובהקות ביותר הן דפי תמר שפורסמו ב'דבר לילדים' וכולם מכירים כסדרת ספרי ילדים ישראלית ממש. ומצד שני, קופיקו. קופיקו הראשון מפורסם בראשית שנות החמישים בדבר לילדים. כמעט שלא יוצא בשנות החמישים ספר מצליח, שלפני כן לא ראה אור באיזשהו פורמט בעיתונות הילדים. זה היה מסלול מאוד מקובל". 
 

אל מול "דפי תמר" היוקרתי, חוקר הספרות אוריאל אופק לא חסך שבטו מהאמא של קופיקו, תמר בורנשטיין-לזר. זה מפתיע, כי אופק היה הראשון שפרסם סיפור קצר פרי עטה על הקוף חסר העכבות שזכה בתחרות התחפושות. זה קרה בזמן ששימש סגן עורך עיתון "דבר ילדים" ובארכיון העיתון אפשר למצוא פרסומת נלהבת במיוחד שקוראת לילדים ללמוד, תמורת 150 פרוטות בלבד, כיצד קיבל קופיקו פרס ראשון בתחרות תחפושות. 
 

אבל כשהגיעה העת לפרסם את "לקסיקון אופק לספרות ילדים", הוא לא עשה הנחות וכתב: "חרף הביקורת הקשה שנמתחה על חרושת הכתיבה של בורנשטיין-לזר, על שפתה הרדודה, על העלילות המלאכותיות של רבים מסיפוריה ועל ערכיהם המפוקפקים, נהנים מרבית ספריה מפופולאריות מתמשכת. הם נמכרו ברבבות עותקים, ויש הרואים בהם תמריץ המעודד קוראים מתחילים וסרבני קריאה". 
 

גם סופרים זוכי פרס ישראל כמו נחום גוטמן, מרים ילן שטקליס, ע' הלל, ולאה גולדברג כמובן, כתבו בעיתוני הילדים. "זה מה שעשו באותה תקופה: קודם פרסמו בעיתון ילדים ואז קיבצו את סיפורי הילדים, ערכו שינוי בטקסט ופרסמו אותו כספר", מסבירה שיכמנטר. "לילדים שכתבו היה חשק עז לפרסם את יצירותיהם. אהוד וינר מבנימינה, הוא אהוד מנור, כתב ב'הארץ' שלנו וב'דבר לילדים' לפעמים במקביל. שלום חנוך כתב במשמר לילדים ועוד רבים אחרים. הרגשתי שאני ממש חודרת לקוד של הידע שלהם, ולדברים שעליהם הם גדלו. זה מה שהם נחשפו אליו, שבוע אחר שבוע". 

והזיכרון חי ופועם.
 

"סיפר לי אדם ששנות ילדותו עברו עליו בקיבוץ של השומר הצעיר, שהייתה להם מפה של קוריאה והם עקבו אחר מהלך הקרבות וסימנו את התקדמות הכוחות בחיצים וסיכות על המפה. כשאני מדברת עם אנשים שהיו ילדים בתקופה הזו, הם מספרים לי דברים די מדהימים על הידע והמעורבות הרגשית שלהם בעניינים שכיום נתפסים כשייכים לגמרי לעולם המבוגרים".