הסופרת חוה עציוני-הלוי נולדה בווינה, אוסטריה, ב-1934. ערב המלחמה ברחה המשפחה לאיטליה, ואת שנות המלחמה העבירה במחנות ריכוז איטלקיים ובהסתתרות מהצורר הנאצי. עציוני־הלוי הגיעה לארץ ב־1945, סיימה תיכון לילדי עובדים בעפולה ותואר ראשון בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ובהמשך תואר שני ודוקטורט באוניברסיטת תל אביב. היא הרצתה במוסדות שונים, לרבות באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה. עם שובה ארצה החלה תהליך של חזרה בתשובה, שהביא אותה לגילוי עולם התנ״ך ולרצון לקרב אותו לקוראים בני זמננו על ידי כתיבת רומנים המבוססים עליו. עד כה ראו אור שישה רומנים תנ״כיים פרי עטה, כולם בהוצאת אריה ניר: ״אשת לפידות״ (2010), ״אפר על ראשה״ (2011), ״ולו שתי נשים״ (2012), ״אל אשר תלכי״ (2013), ״והמלך לא ידעה״ (2014) ו״שפחתי בחיקך״ (2015). במקביל לכתיבה, משמשת עציוני-הלוי פרופסור אמריטה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן. היא אם לשלושה ילדים (איתן, אורן ותמר). מתגוררת עם בעלה, צבי, בתל אביב.

האם ישנן יצירות קודמות שלך שהיית שבה אליהן בדיעבד ומשנה, מוסיפה או גונזת?

״איני יודעת אם הדבר קשור בגילי המופלג או לא, אבל אכן יש יסוד ביצירות המוקדמות שלי שהייתי משנה, והוא תיאור המפגשים החושניים בין הגיבורות והגיבורים. לפני כ־13 שנים, כשפרשתי מהוראה באוניברסיטה ועברתי את המהפך מכתיבה אקדמית כבדה לכתיבת רומנים תנ״כיים קלילים שכיף לקרוא אותם, הייתה לי גם בשורה שרציתי להעביר״.

והיא?

״שלטעמי, אחד ההיבטים המקסימים בתנ״ך טמון בכך שהוא מתאר את הדמויות שבו - גברים ונשים כאחת - כדמויות רב־ממדיות, בעלות נפח ועומק נפשי. אפילו הגיבורים המהוללים שבו אינם מלאכים צחים כשלג, אלא הם אנשים בשר ודם, חיים ותוססים, בעלי עוצמות וחולשות גם יחד, כאלה שהתעלו לדרגה גבוהה של רוחניות, וגם בעלי יצריות ומיניות חזקה. אף שחיו לפני אלפי שנים, הם קרובים אלינו בתשוקות ובסערות שטלטלו את חייהם, ולכן קל לנו להזדהות עמם. חלקם של החכמים ומפרשי המקרא ניסו פה ושם לגרוע מן המיניות של הדמויות המקראיות. כך עשו באופן בולט, למשל, כאשר פירשו את שיר השירים כאלגוריה של האהבה בין הקדוש ברוך הוא לישראל. אולם המיניות המקורית עדיין שם, וכשפונים לתנ״ך ישירות, קשה להתעלם ממנה".

"ואכן לא התעלמתי. לא כתבתי חס וחלילה פורנוגרפיה, אבל הצגתי את המיניות של הדמויות כחלק בלתי נפרד מחייהן. גם היום אני מאמינה במסר המקורי בכל מאודי, ואני עדיין מדגישה את המיניות של הגיבורים והגיבורות שלי. אבל רצה המקרה, וקראתי כתבה של מישהי שלצערי איני זוכרת את פרטיה, שתמציתה הוא כי מה שחשוב בתיאורי סצנות חושניות בסיפורת הוא לא הפרטים הגרפיים, אלא תחושותיהם של האנשים המשתתפים בהן. כתבה זו הייתה בעבורי מאירת עיניים, ומאז קריאתה אני אכן כותבת על מפגשים ארוטיים בצורה הרבה יותר מטאפורית ומרומזת. כך נהגתי למשל בספרי האחרון שיצא זה עתה: 'שפחתי בחיקך'. מיניות הגיבורות והגיבורים עדיין שם, אבל התיאורים נמנעים ככל האפשר מלחדור לצנעת הפרט של דמויות נעלות כמו אברהם ושרה, וגם באשר לגיבורה הראשית, הגר, מתרכזים ברגשות יותר מאשר במעשים״.

החרטה נובעת מתגובות זועמות שקיבלת?

״ממש לא. האמת היא שלא קיבלתי תגובות נזעמות, לפחות לא בארץ. שלושה מהרומנים התנ״כיים שלי יצאו לאור גם באנגלית בארצות הברית, ושם באמת קיבלתי תגובות מעולות מצד אחד, ותגובות מעליבות מצד נוצרים דתיים מצד אחר. לשמחתי, זה לא קרה מצד דתיים בארץ. למה? קשה לדעת. יש בוודאי דתיים מחמירים הצמודים לפירושים הממעיטים מהמיניות בתנ״ך, ואינם מוכנים לקבל גישה אחרת. אבל אני משערת שאינם קוראים את הספרים שלי. החשוב הוא, שיש גם דתיים מזן אחר. אני בעצמי דתייה, ואני חברה בקהילה של בני עקיבא. בני הקהילה הזאת מאוד פתוחים וליברליים ולא שמעתי מהם מילה רעה. וכמוהם יש עוד נשים ואנשים דתיים, מסורתיים וחילונים שהם סובלנים ובעלי רוח של אהבת האדם ופרגון גם למי שאינם מסכימים איתו. כן ירבו".

בטח צריך הרבה תעצומות לכתוב ארוטיקה תנ״כית כשאת עצמך דתייה.

"לא מדובר בז'אנר של ארוטיקה, אלא בכמה סצנות חושניות המשתלבות בתוך מאות עמודים של עלילה. ואת אלו כתבתי מתוך הזדהות עמוקה עם הדמויות, בעיקר דמויות הנשים, ומתוך תחושה (לא רציונלית כמובן) שהייתי שם, ושכך הדברים אכן התרחשו. לו כתבתי אחרת, הייתי עושה שקר בנפשי, ושקר כזה הוא שהיה דורש כוחות נפש שאין לי".

מה היה מקור ההשראה שלך לסצנות האהבה שכתבת?

"באופן כללי, אני מאמינה שיש לי נפש נשית. היא מתבטאת בכך שאת רוב סצנות האהבה אני כותבת מנקודת ראות האישה החווה אותן, וגם בכך שכל העלילה בספרים שלי מסופרת מנקודת ראות נשית, והגברים מתוארים במידה רבה כפי שנשים רואות אותם. אבל ברור שזה לא כל הסיפור. כי ככל שאני מזדהה עם הנשים במקרא, אינני מסוגלת להזדהות עם דמויות של נשים אחרות, בעבר ובהווה, ולכתוב עליהן, ופחות מכל על עצמי. אני מאמינה שרק המפגש בין הנשיות שלי לבין הקסם העמוק והבלתי נדלה שהשרה עלי התנ"ך הוא מקור הכוח שלי לכתוב".

להשתזף על החוף

כשהיא נשאלת אם לא מגביל אותה לכתוב רק על המקרא ואם היא לא חוששת לחזור על עצמה, היא חושפת שכבר יש לה שני ספרים נוספים בתהליכי עבודה. "איני מרגישה חשש של חזרה", היא אומרת. "אבל אם בעזרת השם אצליח לסיים את שני הספרים האלה, לאחר מכן הבעיה בהחלט עלולה לעלות. ובכל זאת אני יודעת שאין אף נושא אחר שמלהיב אותי ושאני מסוגלת לכתוב עליו. אז מה לעשות? אם להשתמש בביטוי מקראי, עוד חזון למועד. או בלשון חכמים, דייה לצרה בשעתה".

מה עוד קוסם לך מלבד התנ״ך?

"כרגע אין שום נושא אחר שקוסם לי. כאשר, ואם בכלל, תגיע העת שבה ארגיש שמיציתי את מה שיש לי לתרום בתחום הסיפורת התנ"כית, רק אז אתחיל לחשוב על כך. ולאמיתו של דבר, גם אין חוק האומר שאני חייבת לכתוב כל חיי. נראה. אני יודעת מה לא יהיה. לא עיסוק בקבלה, ולא כתיבה על החוויות שלי בזמן השואה. אולי רק אוציא מינוי לתיאטרון ואשתזף על החוף. ואולי מתוך הבטלה ישוב דיבוק הכתיבה ויורה לי מה לכתוב".

עם כל הבקיאות הזאת והאהבה לספר הספרים, איך אנחנו לא מוצאים אותך בתוכניות תנ״ך למיניהן שמופיעות פה ושם כמו פטריות אחרי הגשם? בפאנלים, בפסטיבלים?

"משום שאני רואה את הייעוד שלי בכתיבת הספרים שלי ובקידומם, ולא בדיונים כלליים על התנ"ך או על חלקים ממנו. הכיף הגדול שלי הוא כאשר קוראות וקוראים כותבים לי כמה נהנו מקריאת הספרים שלי, שלא יכלו להניח אותם מידיהם עד הסוף, שהצלחתי להחיות בעבורם את עולם התנ"ך ושהתחברו לדמויות. והודעות כאלה אני מקבלת בשפע, ובכך אשריי וטוב לי".

האישה הדחויה

הדמות המקראית הראשונה שממנה שאבה השראה הייתה פנינה, יריבתה של חנה בספר שמואל א'. "הכל התחיל לפני כ־15 שנים", היא מספרת. "לאיש בשם אלקנה היו שתי נשים: פנינה, שהייתה אם לילדים, וחנה שהייתה עקרה, אבל אלקנה אהב אותה. פנינה התגרתה בחנה על עקרותה. ואילו אלקנה בייש את פנינה קבל עם ועדה בזאת שנתן לה ולילדיה מנות, ולחנה נתן מנה כפולה. חנה בכתה, אך התפללה וזכתה לבן, הוא שמואל הנביא. הזדהיתי עם פנינה, כי במשולש המקראי הזה ראיתי אותה כנפגעת העיקרית. חנה זוכה לבן שהיא כמהה לו, ואילו פנינה נשארת האישה הבלתי אהובה, הדחויה, המבוישת לעיני כל. החלטתי לכתוב עליה, ולהעניק לה את הקול שבמקרא אינו נשמע. רק בהמשך התחלתי להזדהות גם עם חנה, והבנתי שאני חייבת לתת גם לה אפשרות להביע את רחשי לבה. כך קרה שכתבתי את סיפורן רווי הייסורים והיצרים, הקנאה, האהבה והידידות, ההשפלה והנקמה, של שתי הנשים הללו והגברים בחייהן, כפי שחשתי אותו בלבי. וכך, אחרי גלגולים למיניהם, יצא הספר 'ולו שתי נשים'".

את יודעת היום להסביר למה דווקא הסיפור הזה נגע והצית את דמיונך?

"הרגשתי שהסיפור הוא כל כך מודרני, כל כך עכשווי. מה שקרה לפנינה עלול לקרות לכל אישה בימינו: כל אישה יכולה לגלות יום אחד שבן זוגה אוהב אישה אחרת. אף אם אינו יכול לשאת אותה לאישה, הוא יכול לעשות את מעשיו איתה בסתר. וגם הרגשתי והדגשתי בספר שנשים יודעות להתמודד עם משברים כאלה בחייהן. וכמו אז, גם עכשיו, נשים אינן חסרות ישע מול גברים משפילים ובוגדנים. פנינה מצאה דרך להשיב לבעלה מנה אחת אפיים, וכך קורה גם היום. אחת ההערות החביבות עלי ביותר על ספרי הייתה של קוראת (אומנם בארה"ב) שאמרה לי: 'אהבתי את הספר שלך משום שבעלי עשה לי מה שאלקנה עשה לפנינה, ואני עשיתי לו מה שפנינה עשתה לאלקנה'".

"ואם מותר להקדים תשובה לשאלה, מה שמשך אותי בין היתר לכתוב על נשים בתנ"ך הוא חוזקן. הן חיו בחברה הנשלטת על ידי גברים, שבה מעמדן החוקי היה ירוד, ובכל זאת הן לא ישבו וספקו כפיים וביכו את מר גורלן, אלא השתמשו בכוחן הנשי כדי לעצב את חייהן כרצונן. מוטיב זה מובלט בכל אחד מספרי, לא רק לגבי פנינה וחנה. למשל, ספרי החדש 'שפחתי בחיקך' מבליט את העובדה שהגר הייתה השפחה הנדכאת, המנוצלת, מעוטת הזכויות, זו שאף מנסים להשתמש בה כאם פונדקאית. אך היא, בכוחה הנשי, מצליחה לגבור על כל התלאות שבחייה. ולאחר פיתולים ונפתולים, עולה בידה לבנות את חייה כרצונה". 

צילומים: יח"צ