סביון ליברהט היא סופרת ומחזאית, שנולדה ב־1948 במינהן, גרמניה, בת לניצולי שואה. בין ספריה: ״תפוחים מן המדבר״, "סינית אני מדברת אליך״, ״נשים מתוך קטלוג״, ״הבנאליות של האהבה״, ״מקום טוב ללילה״, ״פנינים לאור היום״, שיצא השנה, ועוד. בכתביה, שהם בעיקר קובצי סיפורים קצרים, מתארת ליברהט את המציאות הישראלית, ועוסקת בקונפליקטים הקיימים בה: השפעת השואה על החברה הישראלית בהלל ועל בני הדור השני והשלישי בפרט, השסע בין ישראלים ופלסטינים, בין חילוניים ודתיים והדומה. יצירותיה זהו לשבחים, תורגמו לשפות שונות ואף הועלו על במות התיאטרון ברחבי העולם. ליברהט זהתה בפרסים רבים בארץ ובחו״ל, בהם פרס אלתרמן, פרס אקו״ם, פרס ראש הממשלה, פרס התיאטרון, פרס אמיליה רוזלי, פרס ויצו צרפת ועוד.



האם לאור גילך וניסיונך יש יצירות שהיית שבה אליהן ומשנה, מוסיפה, מסירה או אפילו גונזת?
״אני ממעיטה מאוד לקרוא סיפורים שלי שראו אור. זה קורה כשאני מעבדת סיפור לתיאטרון או לקולנוע. לפעמים אני מקבלת תסריט שמישהו אחר כתב המבוסס על סיפור שלי, ואז אני קוראת את הסיפור כדי לרענן את הזיכרון.

הקריאות האלו נעות בין תחושה שיש שורות או פסקאות שצריך היה לכתוב לגמרי אחרת לבין השתאות מן היצור המפתיע שיצא תחת ידי. בין לבין, תוך כדי קריאה אני לא יכולה להימנע מהצורך לערוך את הכתוב, לשנות מילים, להחליף שמות של גיבורים שנראים לי פתאום לא מתאימים. אבל אין סיפור שהייתי גונזת. יש סיפור אחד ששמו 'לשאת את היופי הגדול', הסיפור האחרון בקובץ 'תפוחים מן המדבר', שהייתי מעכבת, מניחה לו להבשיל במגירה, מאפשרת לו לפגוש את העולם בקובץ הבא״.


תפוחים מן המדבר. צילום: באדיבות הוצאת כתר
 
"כמי שמעשן בשרשרת"
ליברכט כותבת בעיקר סיפורים קצרים, ז'אנר שהוצאות הספרים פחות מחבבות. ״אני מניחה שהדמיון שלי נוטה לייצר סיפורים שיש בהם מספר מצומצם של גיבורים, ועלילה שמתמקדת במקום אחד או בזמן אחד״, היא אומרת. ״אילו הייתה הבחירה בידי, הייתי כותבת רומנים, דבר שגם היה משמח את המו״ל שלי״.
 
ועתה, כשאת סופרת בעלת שם, לא קורה לך שאת יושבת, נזהרת או קוראת את סיפורייך ומנסה להבין מה רצית להגיד?
״לא קורה שאני יושבת וקוראת סיפורים שלי שכבר ראו אור. אני לומדת הרבה, בעיקר מפי אחרים ותמיד לאחר שהסיפור פורסם, על מה רצה הסיפור להגיד. וכל סיפור קשור לביוגרפיה שלי, גם אם על פניו הוא רחוק מתמונת העולם שלי״.
את סופרת ששופכת את קרביה, אף שנראה שאת חרדה מחשיפה.
״אני לא שופכת את קרבי, אלא מנסה לתאר בדייקנות תמונות או סיפורים שמציפים את דמיוני. ואני לא חרדה מחשיפה אלא מעדיפה לשמור על גבולות מסוימים של פרטיות. לרשותו של כותב פרוזה עומדות אפשרויות שונות של הטמעת רגעים מסיפורו האישי בדמויותיו, ואני מניחה שאני עושה באפשרויות האלו יותר שימוש ממה שאני מודעת״.
בספר האחרון, ״פנינים לאור היום״, יש הרבה יותר חמלה הלפי הדמויות. הן לא נשפטות, הן פשוט רוצות מקום בעולם?
"מכיוון שהקובץ מכיל 13 סיפורים, מדובר בדמויות שונות ובסיפורי חיים שונים, וקשה לדבר על רצון משותף. אופירה מ'מספרת יודעת כל' רוצה להיות סופרת; תמר מ'מורה חיילת' רוצה ללמד ילדים ביישובי ספר; פלורה מ'חול' רוצה להפריח צורות בדיונות; קלימאס מ'פנינים לאור היום' רוצה שהיהודים, בעלי הבית שאליו פלש, לא יחזרו לכפר. ובאמירה גורפת: כל הדמויות, כמו שאמרת, רוצות מקום בעולם. אבל זה נכון לגבי רוב הגיבורים הספרותיים ורוב האנשים החיים״.
למה איגדת באותו ספר דווקא את הסיפורים האלה?
״הקובץ מכיל את כל הסיפורים שכתבתי במשך חמש השנים האחרונות. וזה נכון גם לגבי כל הקבצים הקודמים: כל קובץ הוא אוסף אקלקטי. למעט קובץ אחד - 'נשים מתוך קטלוג', שמכיל שלוש נובלות שבמרכז כל אחת מהן עומדת אישה שהיא לא ישראלית - לכל יתר הסיפורים אין נושא מרכזי אחד״.
את יכולה לתאר מה קורה לך בין סיפור לסיפור?
״כמו מי שמעשן בשרשרת, אני עוברת מסיפור לסיפור, כך שאני כמעט לא חווה תקופות יצירתיות ריקות. הכתיבה הפיזית של הסיפור היא רק חלק מהמלאכה; גם כשאני רחוקה מהדף, הסיפור מתהווה. ההתהוות של הסיפור לוקחת לפעמים זמן רב, והוא נרקם לאטו. ובמקביל מתנהלים החיים, היומיום. במשך השנים למדתי להתנהל בתוך ההתפצלות הזאת״.
 

פנינים לאור יום. צילום: באדיבות הוצאת כתר

הכתיבה מפריעה בחיי היומיום?
״בדרך כלל לא, כך אני רגילה. לעתים רחוקות יש התנגשות בין איזה מהלך אינטנסיבי בכתיבה ובין מטלות היומיום. ואז אני מוצאת את עצמי מבטלת פעילויות כדי להתפנות לכתיבה. אם מדובר באירוע שאי אפשר לבטלו, בוודאי במקרה של sos, הכתיבה תידחה. בכל מקרה, החיים האמיתיים קודמים״.
יש סיפורים שלוקחים אותך למחוזות קיצוניים עד שאת רוצה לעצור?
״המקומות הקיצוניים הם הכי מסקרנים. הם מאפשרים התפרעות מוחלטת והתבוננות חדשה על מצבים ויחסים. אני אף פעם לא עוצרת כשאני מגיעה לשם, להפך, אני זורמת איתם עד הקצה״.
האם תמיד הייתה בך תשוקה שיכירו בך?
״הייתה לי תשוקה לכתוב, למצוא מוצא לתמונות ולסיפורים שמילאו את הדמיון. אבל סיפורים לא חיים במגירות, הם קמים לתחייה דרך עיניהם של קוראים. וספרים שהם בני מזל וזוכים לקוראים נאמנים נושאים גם את שם הכותב, אי אפשר להימנע מזה״.
את הופכת את כל הגישה שסופר סוגד לספרו, רוצה להתגאות בו בכל הזדמנות. את היית רוצה להימנע מכל שיוך שלך למוצר המוגמר?
״והאמת, כרגיל, היא באמצע. אני שמחה עם ספרי, אני עומדת מאחוריהם״. 

״נוטה להזדהות עם החלש"
 
בספריה של ליברכט מורגש מאוד החום האמהי. גם ברגעים קשים בסיפוריה, יש מין חום שכאילו מתחשב גם בקורא. ״אין לי מושג אם זה מה שגורם להזדהות עם סיפורי״, היא אומרת. ״כשאני כותבת, אני לא חושבת על הקורא ובטח לא חסה עליו או מנסה למנוע ממנו חוויות קשות. העניין שלי כולו בדמויות ובדרך לגולל את הסיפור. ובכל מקרה הקורא הוא לא ישות אחת, ויש להניח שאין לקוראים תגובה אחידה. אני לא חושבת שיש דרך אחרת לכתוב או לעסוק בכל תחום אחר של אמנות. קשה לי להגדיר את זה, לא בטוחה שאמהית היא המילה, אבל אני יודעת שיש בי נטייה להזדהות עם החלש, וזה מוצא ביטוי בסיפורים, אולי הכי הרבה ב'ילד בלונדיני' ששם המילה אמהית אולי כן מדויקת״.
 
את בטח לא דוחה את מועד הישיבה מול המקלדת, אלא שועטת. מרגישים שאת אוהבת את הכתיבה ואת הדמויות, ולא שופטת אותן.
 
״אני לא דוחה את מועד הישיבה. כשהדמות או הסיפור מבשילים, אני כותבת שעות רבות ביום - לא תמיד ליד המקלדת, הגרסה הראשונה היא בכתב יד. דמות שמובנת לי לעומק, אני לא שופטת״.