"ראית איזה תזמון מעולה היה לנו?״, אמר הבחור שישב בשורה שלפנינו באנגלית רוויה במבטא גרמני כבד ואז מנה אחד לאחד את כל פלאי העיתוי הנכון שהקוסמוס הרעיף עליו ברוב בטובו. וכשהגיע לשיא ושחזר כיצד הצליח לחמוק מגשם הזלעפות שהפתיע את כולם שעה קודם לכן, בערו לחייו בגאווה. הבחורה האסייתית, שלה ניסה הבחור למכור את הקשר ביניהם כגורל בלתי נמנע הכתוב בכוכבים, הנהנה בצייתנות. אך ככל שיכולתי לשפוט מצדודית פניה המוסתרים מאחורי וילון שערה השחור, היא כלל לא התרשמה.

לנו, בכל אופן, היה הרבה פחות מזל, אבל צירופי מקרים לא חסרו לנו בטיולנו זה בברלין. כשהגענו לאגם, העננים הכבדים שנאספו במשך היום, אחרי שבועיים של גל חום קיצוני, התקבצו מעל המים. אך הספקנו לקנות כרטיס כניסה משפחתי ולפרוק את התיק ובסערת ברקים ורעמים פרקו העננים את מטענם עלינו והחול הרך תחת רגלינו הפך לעיסה. מיהרנו להצטופף עם כל המתרחצים מתחת למבנה הבטון המוארך שכלל חנויות לממכר מוצרי חוף ומזנוני אוכל מהיר והמתנו שהקפריזה המטאורולוגית הזאת תסתיים.

אחרי 20 דקות בערך זה קרה. הגשם פסק כפי שהתחיל, בפתאומיות לא מוסברת, ואנחנו חזרנו לחוף ולמ-תקן העשוי עץ וכיסוי ניילון מפוספס בצבעי כחול-לבן בן שני מושבים מוטי גב, לוח אכילה וגגון. נשענו לאחור והתבוננו בעצלתיים במתרחצים המתקבצים סביב מגלשת המים ובספינות החולפות מאחוריהם והרהרנו ב"מוות בוונציה", אם כי היינו בוואנזי שבפאתי ברלין. האסוציאציה הזאת הייתה טבעית, אף כי מה שעורר אותה היה דווקא מתקני העץ שהזכירו את תמונת החוף, כפי שעיצב אותה הבמאי לוקינו ויסקונטי. אשנבאך, גיבור הנובלה המופתית של תומאס מאן, הוא גרמני כמו יוצרו, וכמותו הוא נתקף לעת זקנה בתשוקה עזה אל נער פולני יפה תואר כבן 14 ועוקב אחריו מכיסאו בחוף הים: ״למחרת לא השתפר מזג האוויר. נשבה רוח עזה. תחת שמיים חיוורים, מעוננים, השתרע הים שומם ורגוע, כולו כמו מכווץ פתאום, עם אופק קרוב, תפל, וגליו הרחיקו כל כך לסגת אחור עד ששרטוני-החול המאורכים שעל החוף נחשפו רצועות-רצועות״.

ממרומי המגלשה נופף אלינו הנער יפה התואר שלנו, מסמן לנו היכן הוא נמצא כדי להשקיט את דאגתנו. ואני, שידעתי כי כדאי שאבחר את הספר הנכון מבין ספריו של מאן, כי רק ימים אחדים קודם לכן סיכמנו שנקרא בו יחד, שאלתי את עצמי אם הוא כבר יכול להתמודד עם הסיפור או שיתאכזב ממנו.

ההחלטה נפלה ביום השני להגעתנו לברלין, כשטיילנו ברובע מיטה ונקלענו לבית הקברות הצרפתי. מכיוון שאנחנו אוהבים בתי קברות, מורבידית ככל שהצהרה זו תישמע, ובכל עיר זרה שאנחנו מבקרים בה אנחנו משתדלים לפקוד לפחות בית קברות אחד, נכנסנו פנימה ללא היסוס. לאחר שטיילנו בין המצבות והשקט הייחודי למקומות אלו כפה עלינו את התדר המהורהר שלו, התקרבנו לגבר סמוק פנים בגיל העמידה שניכש עשבים מערוגת שרכים שטיפסו על אחת המצבות. בהיסוס מה פתחנו איתו בשיחה - דבר נוסף שאנחנו נוהגים לעשות בארצות זרות הוא לפתוח בשיחה עם המקומיים ככל שידיעת האנגלית מאפשרת - ולשמחתנו הגבר הגרמני הזה דיבר אנגלית טובה לפחות כמונו. בשעה שהוא דיבר אני חיברתי לו ביוגרפיה הכוללת שיב-רון לב על מותו המוקדם של בן זוגו ממחלה קשה ועל גינת השרכים שהוא מטפח מאז. על המצבה היה חרוט ״2006״, המציין את שנת מותו של הנפטר, וכבר הייתי קרובה לדמעות כשהסתבר לנו שהוא מתנדב - כמו האחרים שהיו רכונים מעל המצבות, מסלקים מעליהן לכלוך ועלים יבשים - השומר על ניקיון בית הקברות כתרומה לקהילה, וכל הטרגדיה הסאקסונית שהעליתי בראשי קרסה.

״אבל לא את בית הקברות הזה אתם רוצים״, הוא אמר בביטחון, ״מעברה השני של החומה יש בית קברות של האנשים החשובים, ברטולד ברכט קבור כאן, והגל, היינריך מאן, אדורנו ואחרים״. בננו הקשיב כשסיפרתי שאחיו של הסופר האהוב עלי היה סופר מצוין, אבל חייו עמדו בצל אחיו הגדול. ״כשנחזור ארצה״, הוא אמר לי בהתלהבות, חוזר מבלי דעת על מה שהיינריך התרגל לשמוע כל חייו, ״אנחנו נקרא ביחד ספר של תומאס מאן״. לפי שעה הוא הסתפק בהרפתקה הרביעית של ״החמישייה הסודית״, שבה היה שקוע בערבים כשחזרנו לביתנו השכור בקרויצברג אחרי יום של שיטוטים בעיר, מכורים לתחושת החובה לא להחמיץ דבר.

מרחק צעדים אחדים מקברו של היינריך ניצב מעין חלוק נחל גדול שעליו נכתב בלקוניות רק שמה של הסופרת המזרח גרמנית, כריסטה וולף. יום קודם לכן, כשעמדנו בצ׳ק פוינט צ׳ארלי, נקודת מעבר הגבול בין גרמניה המזרחית למערבית בעבר ואתר תיירות המוני בהווה, נזכרתי בתיאור הפגנת הענק באלכסנדרפלאץ, שם הייתה בין נושאי הדברים המרכזיים וימים ספורים לאחריה נפלה החומה. 

היא עוד תחזור ותצוץ, וולף הזאת, שבוע ימים אחר כך, כשאפגוש את ידידתי הסופרת הגרמנייה שטפני דה ולאסקו לבירה על שולחן מתנדנד שהציבה מסעדה קוריאנית בשמש.

כששתינו הייניקן והעלינו זיכרונות משהותנו בניו יורק וריכלנו על הסופרים ששהו איתנו וצחקנו מחדוות המפגש מהבירה וממכת שמש, קראה שטפי, "בואי איתי בקיץ ללוס אנג'לס, נעשה חיים".

מתברר שהיא קיבלה מלגת שהות בבית דירות הידוע בשם "מיס ויקטוריה" שבו שהו גם ברכט וכריסטה וולף: ״האור! כן, האור, הייתי אומרת קודם כל, אם מישהו היה שואל אותי למה אני מתגעגעת כשאני חושבת על אותה תקופה", כתבה כריסטה וולף על שהותה שם בספרה האחרון, "על שדרות הדקלים האינסופיות שנראו כנשפכות היישר לאוקיינוס, כמו שדרות ווילשייר, שבהן נסעתי לעתים קרובות במורד ובמעלה, וכן - גם המיס ויקטוריה היה צץ ועולה בדעתי. התאהבתי בו. אט־אט תפסתי שזה היה מקום מאגי".

העיר הזאת ובית הדירות היו מקום מקלטם של גדולי אנשי הרוח והאמנים הגרמנים בזמן שלטון הנאצים ובהם תומאס מאן, ברטולד ברכט, תיאודור אדורנו ומרלן דיטריך. למעשה רבים מאזרחיו הידועים של בית הקברות המזרח ברלינאי בילו בה את שנות הגלות שלהם. ואם חשקה נפשכם במנה נוספת של צירוף מקרים ששרה על כל רגע בימי שהותנו בברלין, אחד הספרים שהבאתי איתי אז לניו יורק ואפילו לא פתחתי מקוצר הזמן היה "עיר המלאכים או המעיל של ד׳׳ר פרויד" של כריסטה וולף, שהתפרסם שנה אחרי מותה.

רוחות הרפאים של יצירות הספרות רדפו אותי גם בשנתי. השארנו את חלונות הבית פתוחים לרווחה מתוך תקווה שהרוח הקרירה של הלילה תצנן אותו וכך נרדמתי והתעוררתי לקול שיחה ערה של "הפרלמנט הטורקי", שיש האומרים שהוא בכלל כורדי, על המדרכה מתחת לחלון. בבוקר הציבו הגברים כיסאות וישבו לדון בענייני המולדת הישנה שממנה גלו לקרויצברג והתגוררו בה חסרי עבודה.

"אני זוכר את תחושת המועקה שהייתה עולה בי כשהייתי צופה, בעיקר מתוך סקרנות, במשרתת הזקנה שלנו מתפללת", כותב גדול סופרי טורקיה אורהאן פאמוק בספר הזיכרונות שלו "איסטנבול", שמשום מה, הוא זה שהבא־ תי איתי לברלין ובו קראתי ערב־ערב, "מהדלת הפתוחה למחצה נראתה אסמה הנים כמו האלוהים שבדמיוני: נוטה מעט הצדה על מחצלת התפילה שלה, מתכופפת לאטה, מצמידה את מצחה אל הרצפה, מזדקפת, ושוב משתחווה, משתטחת לפני בוראה ולוחשת בקשה מתוך הכרה בא־ פסיותה בעולם הזה. ברגעים אלו הייתי חש, ואיני יודע להסביר מדוע, חרדה ואפילו כעס מסוים".

אבל לא רק מהגרים טורקים: כמה מידידינו שעזבו את הארץ בטריקת דלת והקימו בברלין קהילת גולים משגש־ גת התקבצו ביום ראשון למסיבת פרידה קטנה בבית הקפה שעל גדת הנהר. דיברנו, איך לא, על המצב הכלכלי, על חוסר התקווה המדיני, על האלימות הגואה ועל המאבק, גם הוא אלים בדרכו, על מקום. 

היה בהם אמן שלא מצא גלריה שתציג את עבודותיו; אשתו, אשת תיאטרון שהתקשתה להעלות הפקות ודווקא משם (או מכאן) הוזמנה להשתתף בפסטיבל ישראל ובן זוגה מעצב את התפאורה; כותב שזכה להתעלמות ממושכת ובברלין פתח חנות ספרים מקסימה בשם "טופיק" וסינף אליה הוצאה לאור קטנה שהוא עורך בה שתי אנתולוגיות של קומיקס ומדע בדיוני; ומתרגמת שהדחיסות והתוקפנות התל אביביות הבריחו אותה לעיר שבה היא בודדה בבירור. 

כולם הרגישו שמצאו פתרון למצוקתם, ורק מאוחר יותר, כשאמיר ליווה אותנו חזרה הביתה והצביע על שלושה לוחות נחושת המשובצים בין אבני המדרכה, והסביר שלפני כל בניין שממנו גורשו יהודים מרצפים בהם את המדרכה וחורטים עליהם את שמותיהם, תהיתי אם אי פעם הייתי יכולה לחיות עם קול בכיין של רוחות הרפאים של ההיסטוריה.