אחד הספרים ששינה את חיי הוא ספרה של הסופרת היהודייה, ילידת פולין, אידה פינק. פינק, אמנית הסיפור הקצר, משתפת אותנו בחוויותיה כילדה וכנערה בשואה. המילים מועטות, וכל אחת ואחת מהן פורשת בפנינו עולם ומלואו. ספרה המרגש "הגן המפליג למרחקים" – קובץ סיפורים קצרים – שבה את לבי, משום שהוא מתאר את הרגעים הנוראים מכל בדרך עדינה ועקיפה. הסיפור "ז'אן כריסטוף" מספר את סיפורה של נערה שנותרה בפאת היער, בעת אקציה, קוראת בהתמדה את הרומן רב הכרכים של רומן רולן, "ז'אן כריסטוף". 

הרומן מתאר את סיפור חייו רב התהפוכות של מוזיקאי גרמני צעיר, התמודד עם קשיי החיים, נרדף ובורח ממקום למקום, עד שהוא זוכה להכרה וחוזר עטור תהילה לפריז. הספר היה מקובל מאוד בקרב נשים צעירות בנות המעמד הגבוה, ונחשב לרומן רגיש ומרגש.
המשגיחה, שבוודאי שייכת לקבוצה חברתית נמוכה מזו של הנערה, אינה מכירה את הרומן ותמהה על העובדה שהנערה שבויה בסיפור ואינה פוסקת לקרוא. מרחוק נשמעים קולות האקציה, הישובים על הקרקע יודעים כי שעות חייהם קצובות, אבל הנערה קוראת.

"ומה את קוראת?"
"ז'אן כריסטוף"...
"זה בטח ספר יפה, אם את קוראת כל הזמן, ועוד היום כאשר לוקחים את הקרובים שלכם".
"אני חייבת להזדרז", ענתה הנערה. "אני רוצה להספיק. יש עוד כרך אחד, אני חוששת שלא אספיק". היא בחנה את הספר ואמדה את מספר העמודים שנשארו לה...
המשגיחה שמעה, היה לה לא נעים. "את תספיקי, בטח שתספיקי, זה לא ספר כל כך עבה".
כך, בלי כל דרמה, מבשרת לנו פינק כמה קצרים חייה של הנערה. אורכם כאורך שעת קריאה אחת או שתיים. מילותיה היבשות והמדויקות של פינק מלוות אותי שנים רבות. דווקא הצמצום של מילותיה נגע ללבי. זכיתי, כשרת החינוך, להעניק לה את פרס ישראל, והתרגשותי לא ידעה גבול.
ספרה של יולי תמיר, "מי מפחד משוויון?", יצא לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים
"הגן המפליג למרחקים", אידה פינק, יצא בכמה הוצאות, בהן ספרית פועלים ועם עובד