בשנת 1988 התחלתי בלימודי המשפטים, ספוג באידיאלים של צד ושוויון ובדימויים של עורכי ועורכות דין חתיכים מתוך סדרת הטלוויזיה "פרקליטי אל.איי". ביום שבו אחזתי בכרך העבה של "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984", אשר מכיל 532 תקנות ועוד אין ספור תת-תקנות ותוספות, ידעתי שחיי השתנו. מעתה הוא יכתיב את מסלול חיי, את תשוקותי, את מזימותי ואת ביעותי הלילה שלי. אם אשלוט בו, אזכה לעושר ולאושר, ואם אתעה במבוכיו דיני אבדון.

מספרים שהשופט המנוח יואל זוסמן ידע בעל פה את כולן, ועוד פרקליט ותיק אחד מחיפה, שעדיין משרטט תרשימי זרימה מסועפים שלהן בחדרו באגף תשושי הנפש (מלומדי הספרות מכבירים תיאוריות על "המשפט" של פרנץ קפקא, אך לי אין ספק שבבסיס יצירתו עמדו תקנות סדרי הדין של האימפריה האוסטרו-הונגרית. זה מה שדפק לו את הראש).

התקנות שלנו הן ספר טוטאלי, שקובע לוח שנה עצמאי, איסורים וחובות ועונשים על הפרתם. בגלל מספרם העצום של הציוויים, הלשון הפתלתלה שבה נוסחו ותלי התלים של הפרשנות שהעמיסו עליהן – אין איש יכול לצאת מהתקנות נקי מחטא ומחוסן מפני עונש. 

"הנתבע הפר את הוראות תקנה 157, ולכן אני מורה לאלתר על פינויו מביתו", ירעם השופט, ועליך להרכין ראשך בפני הגזירה, שכן עם התקנות אין להתווכח, כפי שאין ממרים את פיו של אלוהים. לאור כל זאת, גבירותי ורבותי, ובכל הכבוד הראוי לספרות היפה, זה הספר ששינה את חיי.