לבחור ספר אחד ששינה את חיי, זאת משימה בלתי אפשרית מפני שחיי השתנו בעיקר בעקבות ספרים, ואני רוצה להאמין שהם השתנו יותר מפעם אחת - ועוד ישתנו בעתיד. אז במקום לבחור ממש,

כלומר במקום לנסות להיזכר ואז לשקול ולנתח את השפעתו של כל ספר וספר, אפשרתי לספר אחד פשוט לבחור את עצמו, כלומר להופיע מתוך שפע זיכרונות הקריאה ולדחוק לרגע הצדה את כל האחרים. הספר הזה הוא ״בחורף״ מאת יוסף חיים ברנר.

אני לא חושב שאני מבין גם בדיעבד באילו דרכים הספר הזה, שנכתב בראשית המאה ה־20, כשמחברו בן פחות מ־20, ופורסם לראשונה ב־1903, שינה את חיי. אני כן יודע שקראתי אותו בגיל 19, כלומר בגיל שבו ברנר כתב אותו, ושלפניו לא קראתי כמעט ספרות עברית, מלבד יצירות אחדות שנלמדו בבית הספר. קראתי דוסטוייבסקי וקפקא, ולא העליתי על דעתי שמישהו יכול היה לכתוב בעברית יצירה גדולה לא פחות.

יותר מזה, ״בחורף״ היה היצירה שבאמצעותה הבנתי לראשונה שהספרות העברית ״שייכת לי״ ושאני ״שייך אליה״, כלומר שיש בה יוצרות ויוצרים שיכולים לספר לי על עצמי ועל ההיסטוריה שלי - דברים שספרות אחרת לא יכולה לספר, גם אם הם נכתבו לפני מאה שנה ובמרחק גיאוגרפי ותרבותי גדול מהמקום שבו קראתי את הספר.

חוץ מזה, נדמה לי שעם קריאת ״בחורף״, ודווקא נוכח גילו הצ־ עיר של ברנר כשכתב את יצירת הנעורים מלאת התשוקה והזעם הזאת, התחדדה עוד הבנה, שבטח לא התנסחה אז במילים: שיום אחד ארצה לכתוב רומן בעברית, אבל שהיום הזה עוד רחוק. ♦